סובב אנאפורנה, אתגרים, משברים, ו-3 ילדים גיבורים

* זה הפוסט הראשון שאנחנו (ענבל וג'קי) כותבים יחד, והתחושות שלנו משלימות אחד את השניה. קליפ מסכם של הטרק בתחתית העמוד :-)

בשעה טובה אחרי 8 ימים בפוקרה, שכללו הכנות, שיחות, בירורים, סדנת בישול נפאלי ובעיקר מלא קניות, הגיעו לסיומן. דחינו את הטרק בשלושה ימים בגלל המונסון, וגם בגלל הברזה של פורטר גייד והנה הגיע הרגע.

סובב אנאפורנה יום 1 - Syange, גובה 1100 מטר

יצאנו לדרך בוואן עד באסיסאר (Besisahar) 'המשפחה המורחבת' , אנחנו ובאבו המדריך וויזה (VIZEE) הפורטר. הנסיעה מפוקרה היתה בכביש משובש ביותר עם עליות ופניות הזויות, בכלל אנחנו מורידים את הכובע בפני כל מי שנוהג בנפאל. הנהיגה דורשת אינסטינקטים חדים ומפותחים במיוחד, יכולת שליטה בצפצפה והרבה סבלנות. הציפצופים לא נובעים מעצבנות אלה מחליפים את האיתותים ובעיקר מזהירים את הצד השני. בקיצור אם חשבנו ששלוש השעות הראשונות היו מאתגרות אז הגיעו ה-3 שעות בג'יפ שניענעו אותנו כהוגן. שעזרו לנו להבין שעד עכשיו הדרכי עפר היו מרצדס לעומת החצאי דרכים שבהם עברנו. יאמר לזכות הנהג ג'יפ שהוא עשה פעלולים וירטואוזים בשביל למנוע מאיתנו לפגוש את הנהר הסוער שזרם 500 מטר תחתינו.

הגענו לסיינגה (Syange, כפר של 4 בתים) עם גסט האוס אחד ולהפתעתנו הגיעו לשם עוד ישראלים (!!!) איזה כיף לפגוש ישראלים אחרי חודש וחצי מנותקים. הילדים היו בשמיים :) ובגלל שזה יום המזל שלנו אז בערב בעל הגסט האוס הזמין אותנו לחגיגות יום השנה העשירי של הגסט האוס שמתקיים ב-19 בספטמבר 2076 שיוצא בדיוק היום (5.9.19). בנפאל סופרים ימים לפי העירות והשינה של התרנגול (הכי אמיתי). הם 57 שנים לפנינו בספירה אבל מרגיש פה כמו במאה אחרת, עולם אחר, קסום ומעניין. הגסט האוס היה ממש על הנהר ובלילה הרעש מהנהר נשמע כאילו הצמידו לנו לאוזן מאוורר תעשיתי. הצטרף לזה הרעש של המבול. היה לילה מאתגר, נטול שינה אם מהרעש העצום ואם מההתרגשות של תחילת הטרק. לפני היציאה לטרק דיברנו עם משפחות שעשו את זה ורובן סיפרו שחזרו ממננג ולא המשיכו עד הפס. אז מלכתחילה אנחנו מבינים שהולך להיות מאתגר ולוקחים בחשבון שמננג תיהיה נקודת החזרה.

בכל הגסטהאוסים עד מננג יש את ה"דיל הישראלי" שלפיו אנחנו לא משלמים על החדר אבל מתחייבים לאכול ארוחת ערב ובוקר בגסטהאוס. לאנשים אחרים החדר עולה גם ככה גרושים.

סובב אנאפורנה יום 2 - Tal, גובה 1700 מטר

היעד הראשון שלנו הוא כפר בשם Tal (אגם). התעוררנו לבוקר גשום וסגרירי וכבר חששנו שנישאר בסיאנגה יום נוסף כי אי אפשר לצאת בגשם. אפילו אמרנו לילדים שאין מה למהר לארוחת בוקר. להפתעתינו, באבו אמר לנו שזה לא ממש גשם ושאנחנו יוצאים!

לבשנו מעילי גשם ורבע שעה מאוחר יותר התבהר היום והפך להיות מהמם. היינו רטובים מהגשם בבוקר, אחכ רטובים מהחום, אחכ מהמפלים, אחכ שוב מהחום ואז מהגשם שוב. יום שבעיקר מצאנו הגדרה חדשה לערך 'וואו' ולא הפסקנו להתפעל מאיתני הטבע, המפלים, העננים, הצמחיה, מהיופי והגיוון בנוף. הרגשנו זכות גדולה לטייל כאן. רוב הטרק עובר ליד נהר שוצף. הלכנו בתוואי שטח של משחקי מחשב (שצריך לחשוב טוב על איזה אבן מניחים את הרגל ואיך להמנע מדריכה על מוקשים (חרא של פרות, חמורים, סוסים מה שהיה זמין באותו אזור).

ג'קי אפילו "פונק" בביקור של עלוקה (תהינו איך זה נראה ומרגיש), אבל בעיקר התלהבנו מהילדים שצעדו 7.5 שעות, 12 קמ וטיפוס של 600 מטר, בלי טיפת קיטורים, עם המון חיוכים ומצב רוח טוב, והרבה פנטזיה על סושי. אם ג'פניקה היו יודעים כמה הם מפנטזים עליהם הם היו לוקחים אותם כפרזנטורים ;). שהגענן לגסט האוס גילינו שהיום יום שישי וערכנו ארוחת ערב עם 'חבורת הבוגרים' (כמו שהילדים מכנים אותם). הגענו ל-Tal עייפים אך מרוצים.

סובב אנאפורנה יום 3 - Danaque, גובה 2200 מטר

התעוררנו לבוקר בהיר ויצאנו לדרך, עברנו מתחת לסלעי ענק, עברנו ליד ובתוך מפלים . בכלל הקונספט של מפלים זורמים על הדרך ו'תתמודדו' (לא משנה אם ברגל או בג'יפ) מאוד נפוץ פה.

במפל אחד גדול הינו צריכים ממש לעבור על שפת הכביש שמצידנו תהום ומצד שני כביש מלא בירוקת מחליקה וחמורים. אני דפקתי חליקה על אחד הסלעים ואורי החליק על הראש (תנוחת אללה אכבר). היה מלחיץ. מזל שעבר בשלום.
באבו יצא מלך ותפס את הילדים והרים אותם למקום בטוח אחד אחד.

הנופים פשוט עוצרי נשימה, אנחנו עוברים תחת צוקי ענק שמתנשאים מעלינו עם נהר זורם למטה. שם באמת אתה מבין כמה אתה גרגיר של חול בעולם הזה. אפשר להרגיש את הלחץ של כל העוצמה שמסביב. האויר נצבע בצבע ירוק וכל נשימה מגבירה עוד יותר את האושר. אי אפשר להעביר את זה לא במילים ולא בתמונות.

אחרי 12 ק"מ בחמש וחצי שעות הליכה, 500 מטר עליה בגובה הגענו לדנאקיו. (Danaque)

סובב אנאפורנה יום 4 - Chame, גובה 2710 מטר

היום קמנו לבוקר מצויין אחרי שנת לילה משובחת. הטמפרטורות מתחילות לרדת וזה ממש נעים. (בערב קר ממש). פתחנו בעליה חדה שנמשכה כמעט שעתיים במסלול טרקים ואז עברנו להליכה עם עליה מתונה של עוד 3 שעות ואז עוד עליה באקסטרים (כי אנחנו כבר בשוונג).

הילדים מדהימים ויהלי סחב כל היום את המוצ'ילת ילדים על הגב בגבורה רבה (למרות שבתחילת היום הודיע שלא יצליח לסחוב אותה יותר מרבע שעה). נירשמו מעט מאוד קיטורים מוצדקים מצידם (הם חייבים להוכיח שהם אנושיים).

זה הזוי לראות את המקומות הפשוטים שבהם אנשים חיים, הבקתות מעץ, התרנגולות הפזורות, החמורים, אפילו היום פעם ראשונה ראינו חתול בנפאל. הכפרים הקטנים (3 בתים) הפזורים בצניעות לצד שדות של גידולים למול תפאורת איתני הטבע של סלעי ענק והרים שהפסגות שלהם נסתרות ומתחבאות בצניעות מבעד לעננים.

נהיה יותר קריר והצמחייה התחלפה להיות דומה יותר לאירופה. לאורך כל הדרך התנשאו מעלינו צוקים עצומים וזה תענוג ללכת באיזור הזה. אפילו זו העונה של הפטריות, ממש כמו באירופה. הלכנו בקצב טוב והכל פשוט זרם.
הגענו לצ'מה (Chame) לגסט האוס חביב (כמו רובם עד עכשיו). סהכ 15 ק"מ בחמש ומשהו שעות הליכה ועלינו עוד 600 מטר בגובה ועכשיו אנחנו ב-2700 מטר.

התחלנו להכנס לאוירה. בהתחלה הינו קונים מים מינרלים ועכשיו עברנו למים מטוהרים (מי ברז עם כדור כלור). בהתחלה ישנו רק במקומות עם שירותים ומקלחת פרטית, ועכשיו, ישנים במקומות עם מקלחת 1 משותפת ל-12 חדרים ושירותים משותפים וזה נראה לי סבבה.

אם היו מצעים נקיים התעקשתי שנפרוס ונתכסה רק עם מצעים שלנו,אפילו לא טורחת להוציא את הסדינים שלנו ונרדמת בול בשעה שמונה. היום שצעדנו אז איש מקומי ניגש לשירה ופשוט התחיל לחבק אותה (בנחמדות מתלהבת עם חיבוק מרוחק ולא מטריד), שירה היתה בשוק חייכה קלות והדפה אותו בנימוס מחוייך היא מבינה שהיא שונה ומקבלת את זה בחברמניות. הילדים צועדים קדימה, מצטרפים לחבורה, הם חלק ממנה, מהחבורה של "הבוגרים" כמו שהם קוראים לזה.  מאוד כיף להם ולנו.

אחרי ארוחת צהריים טובה אני והילדים הלכנו לבדוק את המעיינות החמים. עוד 20 דקות הליכה לכיוון הכפר והנה לך בריכה עם מים רותחים כמעט ממש צמוד לנהר השוצף. המקומיות מנצלות את הטבע למקלחת וכביסות (אבל בנפרד מהבריכה של המים החמים). אין כמו להיכנס לבריכה חמה אחרי יום עליות מפרך.

סובב אנאפורנה יום 5 - Upper Pisang, גובה 3310 מטר

מסתבר שיש מסורת בודהיסטית לשרוף עלים /ענפים על הבוקר. מה שאומר שבשעה 07:30 שיצאנו לדרך כל הכפר הריח כמו לג בעומר. יצאנו לדרך שהיתה רובה עליות מתונות ועברה בין סוגי נופים שונים שנעו בין שויצריה הקטנה היער השחור, ואחו עם פריחת בר. לאורך רב הדרך ליווה אותנו הנהר מתחתינו וסלע עצום מימדים וחלק לגמרי ללא צמחיה.
עלינו עוד יותר בגובה והנוף התחלף כל הזמן ולקראת הסוף ממש הפך לנוף אירופאי עם עצי אורן ופטריות בשפע. זה בהחלט היום היפה ביותר עד עכשיו בטרק!

המוטו שלנו כמשפחה להיום היה "תיקח פחות ותקבל יותר". סהכ הלכנו היום 18 ק"מ ועלינו 500 מטר לגובה. אפילו הצלחנו לראות את הלבן של העין של האנאפורנה 2 שמתנוסס לגובה 8000 מטר. הוא שיחק מחבואים בין העננים והפסגה שלו הציצה ברב תפארתה ולובן בוהקה. מחזה מרהיב ומהפנט. גם היום הילדים הלכו את הדרך כמו גדולים ללא קיטורים ועם המון מצב רוח (רב הזמן). מסתבר שהמשחק של 'מצאו שיר שמתחיל במילה..." או "תשירו את המשפט הזה בכל מיני סגנונות 'ממש עובד טוב ואפילו מסוגל להפסיק ריב שהתחיל ללא סיבה.
את היום סגרנו בגסט האוס באפר פיזנג (Upper Pisang) עם נוף של העמק ושל אדון אנאפורנה 2 מול המיטה.

סובב אנאפורנה יום 6 - Manang, גובה 3540 מטר

יצאנו לדרך ברבע לשמונה עם מזג אויר נהדר כשלפנינו יום לא קל בכלל. בהתחלה לא תיכננו להגיע ביום אחד למננג כי זה הליכה של 20 ק"מ עם כמה שעות של עליות. תכננו לעצור ללילה כ-3 שעות הליכה קלה לפני מננג. אבל לאחר חשיבה מחודשת הגענו למסכנה שזה מיותר וכדאי להתאמץ להגיע למננג. גם הילדים היו בעד ורצו לשבור עוד שיא של מרחק הליכה ביום :-)
התלבטתנו עם עצמינו מה יותר מעניין, להיות כאן בעונה ולראות כל הזמן את ההר כי השמיים נקיים מעננים? או לא לראות כל הזמן את ההר ולהתרגש כל פעם מחדש כשהוא נגלה לעניך כשאיזה ענן מועיל בטובו לחשוף אותו.
כמו משחק חתול ועכבר עם הנוף. היתרון הגדול בתקופה הזו הוא שאין הרבה תיירים אז המחירים סבירים ויש מקום בכל גסטהאוס ובכלל היחס אליך יותר טוב. המינוס זה שיש עננים ולא תמיד רואים את ההרים. נקודה אחרונה בקשר לנוף היא שלא רק בשביל הרכס אנחנו מגיעים לכאן. הרכס הוא בונוס והוא כמו קישוט לנוף עשיר בפני עצמו, של עשרות מפלים, צוקי ענק, נחלים זורמים ועוד.

התחלנו את הבוקר עם הליכה בעליה "מתונה" (עליונת חביבונת) עד הגשר. מיד אחרי הגשר ניצב הר ענק ועליו שביל בזיגזג עם נקודות (בני אדם) שמתקדמות באיטיות שיא. לכפר שבפסגת ההר הזה קוראים Ghyaru והוא שוכן בגובה 3600 מטר. לכפר הזה אנחנו צריכים לטפס בכדי לעבור לטפס על ההר שצמוד אליו. בדרך היו כל מיני נשים זקנות שראו את הילדים והתלהבו אז חילקו להם סוכריות לדרך. בכלל כולם פה עפים על הילדים. התחלנו לטפס בשביל צר ממש (שמסתבר שהוא קיצור דרך) ובלי שום עצירה בדרך מצאנו עצמנו בגובה רב ככ שהאנשים שהיו לפני הגשר נראו כמו נקודות. בשמיים עשה סיבוב דאוין עיט כל כך קרוב שיכולנו לראות את בוהק נוצותיו הלבנות בחזה. ממש פירגן לכל הטרקרים על חשבון הבית. הטיפוס לקח שעה ועשרים עד הפסגה. למעלה פינקנו את עצמינו בעוגות תפוחים מעולות ותה.

משם עברנו להר ליד, לעוד קצת עליות אבל בעיקרון הדרך הייתה ברובה מישורית. ההליכה הייתה פשוט כיפית. עברנו דרך נופים אדירים. 50 גוונים של נופים ליוו אותנו לאורך הדרך. הנוף התחלף כל שעה כאילו הכינו סט חדש, גם סגנון הבניה בכפרים שחצינו בדרך השתנה מבתי עץ לבתי אבן (ממש אבנים קטנות מסודרות אחת על וליד השניה), צורת ההרים השתנתה וכך גם הצמחיה. הייתה תענוג של דרך.
לקראת אחת וחצי הגענו לכפר שהיינו אמורים לעצור שם ללילה ב תכנון המקורי אבל כבר בבוקר החלטנו שאם אפשר אז ממשיכים למננג. הזמנו צהריים, אורי ממש התאהב בדאלבאט וגם שירה ואורי התחילו לאכול עם הידיים כמו הנפאלים. כמה שנים לקח לנו ללמד אותם לאכול עם סכין ומזלג והנה... לאן הגענו 😂

אחרי ארוחת צהריים חזרנו להליכה בנוף מדברי עם אדמת פודרה עד מננג, (3 שעות בקטנה). השיחות נפש עם הילדים בדרך הן כיפיות ושוות את הכל. אנחנו לומדים עליהם ועלינו כל כך הרבה במהלך הדרך. המוטיבציה הפנימית והכח רצון שלהם, החיוביות, האתגר, השמחת חיים, היכולת ללכת ולחלום בהקיץ, היכולת שלהם לתקשר עם זרים, לריב על שטות רק לשם הריב ודקה אח"כ להתחבק או לפרגן אחד לשני. לא יכולתי לבחור ילדים גיבורים וכייפים יותר לעשות איתם את המסע הזה.

20 קילומטר בתשע שעות. הילדים שיחקו אותה בענק!!! הקושי היחדי שלהם היה שממש לפני שהגענו לכפר לארוחת צהריים תפס אותם פרץ של געגוע למשפחה ולחברים שהוביל לבכי מדבק (מודה שגם אני נתפסתי) וכך מצאנו עצמנו הולכים מחובקים ובוכים מגעגועים למשפחה לחברים ולחיים (וגם לסושי).

במננג אנחנו נעביר שתי לילות כדי להתרגל לגובה.

סובב אנאפורנה יום 7 - Manang, יום מנוחה

יום מנוחה. אחרי שעה וחצי של כביסה שיפשוף, וסחיטה השריה תליה בכל רחבי הגסט האוס וגם על הגג (הסריח ברמות) התחלנו את הבוקר (יש משהו משחרר בלעשות כביסה ביד לבגדים מסריחים ופתאום הם מריחים סבבה).
גילינו מאפיה עם מאפים טעימים וטריים. רול תפו"ע שהתגלה כמופלא ולא מבייש שום בייקרי בצרפת ורול שוקולד. כמה זמן לא אכלנו כאלה מאפים טובים. אפילו הסנדביץ (קרואסון) עם גבינת יאק וירקות היה לא פחות ממושלם!!

עשינו טיול קטן במננג, שזה הכפר הכי גדול באיזור. הרחוב הראשי 'מדרחוב' שמצידיו יש גינות אורגניות עם תפוא כרוביות ענק וברוקולי ואפילו עגבניות שרי (ה ת ר ג ש ו ת). יהלוש לא ככ הרגיש טוב ( עד כדי כך היה מותש שאפילו לא רצה עוד מאפה תפוחים או שוקולד) ונשאר בחדר בזמן שאורי ושירה הלכו עם ג'קי למנזר ליד.

אחה"צ מתן וניקה באו לבקר את יהלי ויהלי הלך לרופא לבדוק את מצב החמצן בדם (לוודא שהכאב ראש לא מהגובה) וגילו שהוא נינג'ה :). מתן וניקה ממש רוממו את רוחו ולימדו אותנו קאבו (משחק קלפים). בגסט האוס ששהינו היו הרבה מטיילים נוספים והילדים תיקשרו איתם באנגלית. תענוג.

סובב אנאפורנה יום 8 - Yak Kharka, גובה 4050 מטר

יהלי עדיין היה עם כאב ראש אבל אחרי ארוחת בוקר הרגיש טוב יותר ויצאנו לדרך ממננג (Manang) לכיוון יאק קארקא (Yak Kharka - ארץ היאקים). בנוהל הרגיל התחלנו את היום עם טיפוס טוב לנשמה של שעתיים, טיפסנו 500 מטר עד כפר שיש בו 2 גסטהאוסים שרק אחד פעיל ומשם צעדנו בעליה מתונה מסביב להר. הנוף שוב התחלף וגם מזג האויר.

טיפטוף עדין ורוחות פינקו אותנו כל הדרך. הגענו לארץ היאקים (חיה מרשימה) ולכפר (4 גסט האוסים).באבו עידכן אותנו שממנג ועד אחרי הפס אין מקלחות חמה ואין שירותים (רק שירותים נפאלים - בול פגיעה) ובכל מקרה לא כדאי להתקלח בכדי לשמור על חום גוף. אה וגם אין חשמל אבל יש ווי-פיי לפעמים (מחובר למצבר) וקר. ממש קר. וקצת כאבי ראש.

כולם היו קצת אופניקים לכן ג'קי החליט לקחת את הילדים לטיול בשכונה לראות את היאקים. שעה של פעילות צילום היאקים העלה את מצב הרוח והעביר כאבי ראש כאלה ואחרים 😄

סובב אנאפורנה יום 9 - Thorong High Camp, גובה 4900 מטר

יצאנו מ-Yak Kharka לטיפוס של 900 מטר שעבר דרך דרכים מפותלות, גשרים ואזורי מפולות אבנים שאותם הלכנו ממש מהר בלי לעצור. יהלי לא כל כך הרגיש טוב אבל התעקש להמשיך. לאורך הדרך מטיילים שראו את הילדים ממש עפו עליהם ואמרו שממננג שומעים על הילדים האלופים שעושים את הטרק. האמת שהילדים ממש גיבורים. אחרי 5 שעות הגענו לטורונג פאדי, בגובה 4500 מטר (Thorong Phedi) ושם אכלנו צהרים והתחממנו.

בעיקרון ניתן להישאר ללון גם כאן אבל אז למחרת העליה לפס תהיה ממש ממש קשה וממליצים למי שמרגיש טוב, להמשיך לעלות ל-High camp שזה עוד 400 בגובה ושעתיים עליה קשה. אחרי שהגנו התחיל מבול ולא ראו ממטר, קור אימים. ברגע שיהלי פגש את להב וניקה במסעדה אורו עיניו והוא רצה לעלות איתם יחד להיי קאמפ (גובה 4900). איך שיהלי רואה אותם, כאבי הראש נעלמים והוא הופך לילד חדש. טיפוס קשה ומגייע אבל הילד התמלא בכוחות מחודשים.
בטיפוס להיי קאמפ אורי גילה אסטרטגיית טיפוס מענינית ומועילה (עליה 2 דקות וחצי דקה הפסקה בדממה להסדרת נשימה), שירה התקשתה בנשימה והתחילו לה כאבי ראש. הדרך מלאה באבנים שחורות אפורות עם פסים לבנים. כאילו כל אבן קיבלה טיפול מיוחד.

בשעה טובה הגענו להיי קאמפ אחרי שעה וחצי עליה חדה, המקום שבתוך ענן, ממש קר, בלי חשמל, בלי מים זורמים, עם כמה בוטקה של שירותי בול פגיעה פזורים ועם טיפוטוף גשם (!). בגובה הזה כמעט לא יורד גשם אלה רק שלג. במסעדה שם מדליקים את האח לחימום רק אם משלמים להם, אבל ברגע שהם ראו את הילדים הם ישר הדליקו את האש ואפילו שאורי נפל והתרסק על הבוץ הם ישר ניתקו צינור ושטפו את הבוץ (עם מי קרח אבל היי זה טוב למכה). הלכנו לישון עם שק"שים (פעם ראשונה) בשעה שמונה בערב, יקיצה בשעה 3:45 כדי שבארבע נצא לטרק.

סובב אנאפורנה יום 10 - Thorong Pass - Muktinath, גובה 5416 מטר

יום הפס הגיע. המטרה שלשמה התכנסנו, הזענו, טירקנו, עלינו, לא התקלחנו יומיים, סוף סוף הגיעה! לא עצמנו עין כל הלילה, גם מהקור וגם מהמחשבות של 'מה לעזאזל אנחנו עושים?!?!' ראיתי מנחת מסוקים וחשבתי כל הלילה איך אני מזעיקה אותם שיחלצו אותנו מהסרט הזה. ובחוץ מבול ולא רואים ממטר, ומה יהי עם הילדים? וג'קי סגור על זה שניקח להם סוסים עד הפס. ולמה לעזאזל אנחנו עושים את זה? אז מה אם יש הר, זה אומר שצריך לטפס עליו? להגיע לגובה לא הגיוני של 5416 מטר? ואם נקבל התקף לב? מה יהיה? איך נצא בקור המקפיא הזה שאנחנו לבושים בגדים טרמים מכף רגל ועד ראש בתוך שקש ועדיין קופאים. בשלוש כבר קמתי  לחושך מוחלט (ואיך נארוז את הכל בחושך הזה?) והתחלנו להתארגן. ילדים היו מרוממי רוח ושיתפו פעולה. ארוחת הבוקר שהזמנו היתה מגעילה אבל למי יש כח לאכול ב-4 בבוקר שבחוץ מבול וקר ממש? בדקתי עם באבו ועם מנהל המקום לגבי הליקופטר והם הסבירו לי שעם מזג אויר כזה לא יקרה ואסור לנו להישאר שם עוד לילה (בגלל החמצן הדליל). סוסים זו האופציה היחידה. לזכותו של ג'קי יאמר שהוא כל הזמן האמין שאנחנו נעשה את זה ושהילדים יכולים גם. לרוב האמונה נבעה בעיקר מרצונו שלו לסיים את האתגר הזה ולעבור את הפס בעצמו 😉

בשש וחצי הסוסים היו מוכנים ליציאה. אורי רצה להתחיל ברגל ולהחליף עם יהלי אחרי רבע שעה. ההחלפה הגיעה ואיתה גם הגיעה העליה הגדולה. יהלי לא ויתר ועשה אותה כמו ענק, עבר איש עם סוס והציע להעלות אותו ויהלי סירב בנימוס והמשיך לעלות ברגל. למעלה כבר די התעקשנו שיעלה על הסוס עם שירה. את העליות עשינו בדממה, מתרכזים בנשימה,  בקור, בזה שהילדים מחזיקים חזק את הסוסים וניסיתי גם קצת טלפטיה עם הסוסים שלא ילכו ככ על הקצה, ושישמרו על האוצרות שלי.

עשינו כל רבע שעה הפסקת אנרגיה לנו ולילדים והפסקות להסדרת נשימה. ב-3/4 שעה האחרונה ביקשנו מהאיש של הסוסים שפשוט יקח את הילדים קדימה כי החל לרדת שלג ולא רצינו שיקפאו בישיבה על הסוס. להם זה יקח גג 20 דקות. לנו 35-40 דקות. אני וג'קי בדרך ניסינו להבין למה עשינו את זה להם ולנו. הבנו שהטרק הזה הפך את הילדים לגיבורים, הם התגברו על כל כך הרבה דברים ב 9 ימים האחרונים, הם למדו להאמין בעצמם וביכולות שלהם, לתקשר עם אנשים זרים, להתעלות מעל הנוחות שלהם, להצליח לעשות בבול פגיעה (חלקם 😂), להמציא משחקים תוך כדי טיול, לדבר, לחלום ביחד, לבלוע כדור, להבין שאין לא יכול יש לא רוצה.

פתאום הפס ביצבץ, זה לעזאזל הפס? איפה הזיקוקים? קבלת הפנים? מה זה הדגלים הבודהיסטים? זהו???
אבל הרגש חזק ביותר וישר הדמעות התחילו לשטוף, התרגשות שיא! הילדים בבית התה שבפס ואנחנו מתחילים לדדות לכיוונם (רוצה לאמר לרוץ, אבל בקושי נשמתי). פגשנו את הילדים שותים תה עם המוביל סוסים, לא ממש מבינים את גודל המעמד וההישג המדהים שלהם. בגיל 8.5 ו 10.5 הם הגיעו ליעד שאני אפילו לא ידעתי שקיים עד לפני 20 שנה שאחי עשה אותו, חצו את הפס והצליחו באתגר.

היה קר! קצת המזג אויר הטוב שהיה התחלף בשלג עם רוח. בגלל שהילדים כבר בילו שם איזה רבע שעה (והזמינו לעצמם תה), סבלנותם נגמרה והם רצו כבר לרדת. עשינו מהר את התמונה הקבוצתית שבשבילה הלכנו ברגל 100 ק"מ ב-9 ימים האחרונים והתחלנו לרדת. אני וג'קי בקושי הספקנו להנות מהמעמד ומהיופי מסביב.

ואז התחילו כאבי הראש. כאבי ראש קלים שהיו לנו עד עכשיו היו רק הכנה 😀. הראש פחות אהב את העליה ואת הירידה ישר אחריה. המתח שהתפוגג והלחץ עלה והבכי והכעס של 'למה עשינו להם את זה'? ואיזה הורים לוקחים את הילדים שלהם למקומות בהם הם צריכים ללכת 20 ק"מ ביום, ולטפס ולסבול מכאבי ראש. למה אי אפשר פשוט להסתפק בדנמרק או פינלנד? שנמאס להם והם רוצים הביתה, וסושי, וחברים ומשפחה (לא לפי הסדר הזה) ואני בוכה איתם, מבינה אותם ומקווה שיום יבוא שהם יבינו איזה גיבורים אמיתיים הם בשבילנו, בשביל עצמם. והתחלנו מהר את הירידה מהפס והכאבי ראש התחזקו. הירידה קשה, ויורד עלינו שלג ננסי, וטפטוף, ואבנים, בולדרים, ומסביב הכל הרים והרים כמו no man land ועייפים.

אחרי כשעה של ירידה, הילדים התחילו לחזור לעצמם. הנשימה הסתדרה וכאבי הראש נחלשו. לעומת זאת הברכים תחילו לכאוב, והנוף התחיל להשתנות לאט לאט ומתחיל להיות ירוק ופריחה קטנה בצבעים צהובים כחולים וסגולים. המצב רוח של הילדים השתפר (פרקו קיטור) והם הולכים שלושתם מקדימה, מדברים, מתכננים, יוצרים עולמות. היום הזה שבו הם יבינו איזה דבר גדול הם עשו הגיע מהר ממה שחשבנו 😂 והם כבר לא כועסים עלינו ממש גאים בעצמם. אני וג'קי מאחורה מנסים לעכל את החוויה, מפנזטים על מקלחת חמה ומיטה עם מצעים נקיים, ובעיקר מנסים לא לכשול ברגלינו ולהחזיק את הברכיים הרועדות ולנסות להתעלם מהכאב ראש.

אחרי שלוש שעות ירידה, ואני לא אגזים אם אומר שהירידה הייתה קשה יותר מהעליה גם בגלל הברכיים אבל גם פשוט כי אתה כבר אחרי השיא וההליכה הזו כבר מרגישה מיותרת. הגענו ל-Muktinath, דרך המנזר, עם 108 (מספר מזל בהינדו) משפכי מים במגיעים מההימליה, והמון פעמונים בכל מיני גדלים ומנעדי צלילים שהילדים נהנו לצלצל בהם. המעבר במנזר טיהר את הכאב ראש והרגיע. והגענו למלון, יחסית נקי עם מקלחת ושירותים בחדר. נכנסים למקלחת ואין מים חמים אלה מים קפואים. ג'קי הלך לחפש מלון אחק עם מקלחת חמה ולא מצא. אז התקלחנו כולנו עם באקט אחד של מים רותחים שמהלנו במים הקפואים. כל אחד 5 קנקנים (2 להרטיב את הראש והגוף ו3 לשטוף את הסבון). נרדמנו שניה אחרי שעלינו מארוחת ערב.
בסך הכל עלינו היום 500 מטר וירדנו 1700 מטר ביום אחד (ב-9 שעות)!

סובב אנאפורנה יום 11 - Tatopani

בוקר טוב עולם. כל הגוף כואב מהירידה אבל אנחנו באוטובוס מקומי עם עוד הרבה שקי קוקוס ומקומיים בדרך לג'ומסום. זה מטורף איך שהאוטובוסים פה הם גם ג'יפים. בדרך עלו גם ילדים לבית ספר, כלבים, עוד שקים וגם אישה שהחליטה שמיותר שיהיה לשירה ואורי מקום ופשוט התיישבה עליהם כמעט ודחקה את שניהם למושב אחד. נהג אוטובוס מצפצף בפניות וגם בכניסה לכפר, הוא מחכה בסבלנות לאנשים שיגיעו ולא מאיץ בהם, מחכה שיפרדו מקרוביהם, ואנחנו איתו. כיוון שאנחנו באזור מוסטנג (קרוב לסין) גם הפנים משתנות והעינים.
ירדנו בג'ומסום המאובקת מול בית הספר בו בנים חבנות לובשים בדיוק אותה תלבושת ומצוחצחים למשעי. (מכנס אפור חולצה ורודה ועניבה כחולה). התכנון היה הליכה של כ-6 קילומטר בקטנה עד הכפר Marpha. ברגע שהבנתי שהאוטובוס ממשיך לכפר לא כל כך הצלחתי להבין למה צריך ללכת את זה (הליכה יזומה) אבל ג'קי ובאבו די התעקשו ושיכנעו שההליכה טובה ומענינת. תכלס האבק בכל פינה והמראה המדברי פחות דיברו אלי אחרי ההליכה בנופים הטרופיים/אירופאים וגם הגוף השבור והכואב לא ממש עזרו וממש נשברתי, הייתי מתוסכלת וחסרת נשימה ובעיקר כל הגעגועים לבית ולשיגרה למשפחה ולחברים הציפו. ג'קי הציע שנחזור לתוכנית האוטובוס אבל לא רציתי לוותר (סבלתי בשקט) אחרי חצי שעת הליכה באבק הגענו לתחילת המסלול פגשנו את הספרדים והתלהבנו כולנו מתחילת המסלול ואז אורי עף על אבן ושבר את המצלמה של ג'קי. המזל הגדול הוא שלאורי שלום אבל המצלמה אמרה שלום. עלינו בחזרה לדרך עפר כדי לתפוס אוטובוס אחר. לא הצלחנו לתפוס שום אוטובוס בכיוון שלנו ואורי רצה להמשיך את המסלול אז שוב חזרנו למסלול התחלנו ללכת ואז אורי התלונן שנקע את הרגל אז שוב חזרנו לדרך אפר והפעם בשביל תפוס ג'יפ שיקח אותנו שלושה כפרים קדימה (מיציתי לגמרי), בקיצור הכל הרגיש לא הולך. כנראה שלא היינו צריכים לרדת מהאוטובוס הזה 😂.

כל הכיף וההיי וההתרגשות מהמעבר של הפס התחלפו בבעסה, תחושת מיצוי, ו'צחקנו צחקנו מספיק ודי'. ג'קי ובאבו חזרו לעיר (חצי שעה הליכה בדרך אפר) בשביל למצא ג'יפ. בנתיים חיכינו, הרגל של אורי הסתדרה והילדים התחילו להמציא שירים ולרקוד. כעבור 3/4 שעה האביר על הג'יפ האפור הגיח מתוך ענן אבק ואסף אותנו לדרך שעוברת במפלים, בוץ, ובעיקר מלא אבנים ובולדרים. ככה בקטנה העברנו 4 שעות בהן הנופים התחלפו ממדברי למדברי לייט עם גידולים, למטעי תפוחים גדושים (כמו שאורי אומר יש יותר תפוחים על עץ אחד מאשר העצים במטע) לטרופי עם מפלים. והנהר Kali Gandaki מלווה אותנו כל הדרך שוצף וגועש בשיא העוצמה, ואוסף אליו מפלונים בדרך. הדרכים נעשות צרות יותר ומלחיצות יותר, הנהג עושה ניסים בדרך ואני רק חושבת שהלוואי ונגיע בשלום ושאני ממש לא רוצה לדעת את הסטטיסטיקה של ג'יפים שנופלים למים, וכמה פעמים הנהג שלנו עשה את הדרך הזו עד שהצליח, ושאיזה מזל שלא לקחנו אוטובוס ושאיזה כיף שויתרנו על לעשות את הדרך הזו ברגל.

ואז הגענו לטטופני (Tatopani) למעיינות החמים. הגענו נטולי אנרגיה וקצת שפופי ראש (התוכניות היו שונות לגמרי אבל זה היה שיעור בגמישות והסתגלות למצבים). הלכנו 10 ימים כדי להגיע לפסגה ואז כל האנרגיות שהיו לנו פשוט נעלמו והגיע נפילת המתח. לא כך חשבנו שהטרק ייגמר, חשבנו שהאופוריה תימשך קצת יותר זמן 😐
מסתבר שהמעינות החמים הם חצי דקה מהמלון שהגענו אליו (הסטנדרטים השתנו בטרק הזה) יש שביל ישיר. אז לקראת שקיעה החלטנו לדגום אותם. ההחלטה הכי חכמה שהיתה לנו כל היום. המזג אויר המטפטף עם המעיינות הרותחים שמעלים אדים באמצע הג'ונגל הם יציאת המאה, המים שקופים, המקום נקי וכל מי שרוצה להכנס צריך לשטוף את עצמו (לקרצף) ולהתרחץ לפני הכניסה למים. זה די מזכיר את המקווה. הם עושים שם מפגשי חברים עם תחתונים בבריכה. היה משחרר ומרגיע. הלילה האחרון של הטרק הגיע. ומחר פוקרה.

סובב אנאפורנה יום 12 - חזרה לפוקרה

יצאנו בשמונה וחצי בבוקר מטטופאני עם הג'יפ שיקח אותנו עד לפוקרה בחמש שעות. הדרך כמו דרך נפאלית טיפוסית מלאה בבורות, בוץ ובולדרים, חצאי כביש ואופס... גם שיטפון על הכביש שאט אט ממיס את הכביש. לנגד עינינו אנחנו רואים שיטפון שסוחף את הכביש (עלק כביש, ערימת אבנים וחול וחצץ), יקום קורס אל תוך עצמו. הבנו שזה יקח זמן עד שיסדרו את הכביש ולאט לאט התחילו להתאסף עוד אנשים בגדה שלנו והגדה השניה היתה ריקה. ישר הבנתי שכנראה יש לפנינו עוד מפולת שחוסמת את המשך הדרך. בחזרה אלינו, תוך חצי שעה הגיע טרקטור שהזיז אבנים ממקום למקום בכדי לווסת את השיטפון.. ללא הצלחה.

אנשים התחילו לזרוק אבנים, לנסות לעבור על סלעים שהיו פעם הסכר של המים (מה שנשאר ממנו). כעבור שעתיים מהעבר השני התחילו להגיע אוטובוסים ומשאיות וג'יפים. בכלל הקטע של האוטובוסים צ'יקמוק שנוסעים בדרכים אללה איסתור ולהקתו מפוצצים באנשים. קטע. בקיצור הזעיקו טרקטור יותר גדול אבל בנתיים אנשים התחילו להרים סלעים עם הידיים ולנסות לפלס את הדרך (הגשם הפסיק והזרם נחלש). מפה לשם כעבור 4 שעות אחד מנהגי המשאית של העבר השני החליט לעבור. היה ניתן לחתוך את השקט והציפיה הדרוכה לסוף טוב, באויר. והוא עשה את זה!!! עברנו גם, מחאנו כפיים לנהג ג'יפ שלנו (התותח) והמשכנו בנסיעה. בדרך ראינו שהיו המון מפולות סלעים, עצים נפלו, בוץ גבוה והמזג אויר השתגע שם. תכלס עיכוב של שלוש וחצי שעות אבל חויה חד פעמית לכל החיים. המשכנו בנסיעה בערפל, בגשם, ולקראת שש וחצי בערב הגענו לפוקרה. התפנקנו בקרפים עם שוקולד בננה וגלידה ובמלון מפנק. איזה כיף שלא צריך יותר לשתות תה שחור ומרק שום!!!  את החגיגות השארנו למחר.

יום 13- החגיגות!!!  

את הבוקר פתחנו עם המון פירות (סלט פירות, פירות עם יוגורט, פירות חתוכים, שייק פירות ולאסי פירות) החסך בפירות ניכר :)  קינחנו עם קפה טוב קרואסונים וסנדביץ. שלחנו כביסה וקבענו לכולנו ספא מסג'ים מפנקים, טיפול פנים ומניקור (לשירה). משם הלכנו לקנות גלויות וספרים באנגלית. ולחגיגות במסעדה שווה לארוחת ערב. גאים בילדים ובהשגים שלהם.

ג'קי:
כשהחלטנו שאנחנו נוסעים לנפאל, מיד ידעתי שאנחנו הולכים לעשות את סובב אנאפורנה. זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש ואני לא יודע למה, אבל נדבקתי לזה ומאותו רגע לא הייתי מוכן לעזוב. הגובה, האתגר הפיזי, הרגשתי שאני חייב לאתגר את עצמי ולהוכיח לעצמי שאני יכול, לפני שבכלל חשבתי על הילדים. כשהייתי מספר לאנשים בארץ שאנחנו הולכים לעשות את סובב אנאפורנה, אנשים הסתכלו עלי כאילו אני חולם.
מאותו רגע התחלתי שטיפת מוח לענבל והילדים והרבה גם בזכותם שהצלחתי להגשים את החלום הקטן הזה. מאז הטרק הקודם שלי לפני 20 שנה חלמתי לחזור לכאן ולעשות טרק יותר רציני. מבחינתי החוויה הזו הייתה עצומה ואני אזכור את זה לעוד 20 שנה כמו שאני זוכר את הטרק הקודם. יש משהו בלהיות כל כך רחוק מהמציאות שמשרה שלווה שאי אפשר להשיג בשום סיטואציה אחרת.

אז האם היה שווה ללכת 100 ק"מ ברגל, לא להתקלח, להעביר את הגוף סדנת כושר בלי מספיק חמצן והכל בשביל תמונה אחת ליד השלט שמציין את הגובה ודגלים בודהיסטים?
התשובה היא "בהחלט כן!!!"

קשה לסכם 12 יום, מאות תמונות, רגעים, רגשות, סרטוני וידאו, משברים, אתגרים והצלחות, טונות חוויות, ונופים מרהיבים. המילים מקבלות משמעות חדשה, התמונות מצמצמות את איתני הטבע ואת ההרגשה נוכח המראות, האנשים, הטבע, והרגשות שחווים במסלול כזה.

לכל התמונות מהטרק >>

הנה קליפ סיכום של הטרק: