על פורפורציות, תפיסות, יחסיות וחופש לנשמה

 

נחתנו בנפאל קטמנדו. וואו כמה לא האמנתי שהרגע הזה באמת יקרה. הייתי בטוחה שמילון דברים יתחברו וימנעו את ההגעה הזו (wishfull thinking?) חששתי מזה וציפיתי לזה בו זמנית, דיברנו על זה ככ הרבה, והנה זה ממש קרה.

לא נעים לאמר אבל הפעם האחרונה שהייתי במקום כזה זה היה בבוליביה לה-פז לפני 20 שנה בדיוק ואולי גם קובה שלפני 10 שנים די דומה. גם אז הריחות היו קשים לי, חלק מהמראות והזוהמה לא הצליחו לעבור לידי ובעיקר הבלאגנים בבטן וכל הסיפור. ומזה חששתי. הפעם אני לא ג'ינג'ית קרחת שמחפשת את עצמה, הפעם אני עם 3 ילדים ואני המבוגר האחראי. OMG

כבר ממעוף הציפור לפני שנוחתים עוברים דרך הרים ונותנים להם "כיף" בגובה העיניים, הבתים נראים פזורים בצורות וצבעים לא ברורים, כאילו ילד שיחק בלגו, סידר בתים, פיזר את המשחק וככה זה נשאר. 

לנחות בקטמנדו ישר מפינלנד, דרך השדה תעופה החדש באיסטנבול זה בערך כמו לעשות צילומי כלה ברפת של פרות בתוך החרא.
מהיערות והאויר הנקי לזיהום אויר וסביבה מהקשים בעולם, מהשקט לצפירות הרכבים, מהסדר המופתי לבלאגן וכאוס בכבישים, מניקיון ופרחים בדרכים לדרכי עפר עם ביוב זורם ואשפה מושלכת לכל עבר, מהאגם הצלול והמים שניתנים לשתיה מכל ברז שהוא לזה שאי אפשר לשתות מים שהם לא מבקבוקים, מהסאונה החמה ללחות מטורפת.

אז היום הראשון היה קשה וממש מאתגר ברמה הנפשית. לא הפסקנו לתהות האם זה היה צעד נבון להביא את שלושת האוצרות שלנו למקום כזה. לא הוסיפה לזה התנפחות הרגל של שירה במקום שבו נעקצה "לכאורה" מקרציה בפינלנד. כן היערות מאוד נעימים ומענינים, ומצטלמים מצויין אבל מסתבר שהיתושים והקרציות שורצים בהם. בטיסה לקטמנדו העקיצה התחילה להתנפח להציג מעבר צבעים מרשים בין לבן -ורוד-לתכלת, לגרד ולעשות את האזור קשה למגע. לנחות בקטמנדו מודאגים שהרופא הכי קרוב נמצא במרחק של כמעט שעה נסיעה זה לא מרגיע. אז היה המון סטרס. הרופא המקומי שהתיעצנו איתו בטלפון הציע לחכות ולראות מה קורה. זה נשמע לו כמו תגובה אלרגית וכנראה ההתנפחות מהטיסה גרמה לגרד. זה הרגע להודות לטיפות פניסטיל שלמחרת הוכיחו את עצמם.
אז אחרי לילה מוטרד ומלא תהיות וניסיונות להבין "מה עבר לנו בראש" נרדמנו לשינה לא רעה בכלל (12 שעות אבל מי סופר) והתעוררנו לבוקר חדש עם שיר בלב ורצון עז להתחיל את ההתנדבות (אבל קודם לנקות את החדרים:-)).

אז כמה מילים על הכפר האקולוגי בו אנחנו נמצאים. הכפר הוקם ע"י קרישנה ולילה (LEELA) שאיבדו את בנם שהוא היה בן 7.  הם הקימו קרן על שם בנם קווין והתחילו לבנות בכפר שלהם בית ספר אנטרופוסופי גם לילדים שהוריהם לא יכולים לשלם. בכפר יש חווה אקולוגית ביו-דינמית ברוח האנתרופוספיה ובה עובדים ומתנדבים, בית קפה (שבו אנחנו אוכלים צהרים וערב אוכל נפאלי) שכל הכנסותיו לטובת תחזוקת בית הספר, הכשירו מורות מהכפר ובנו בתים מבקבוקים לאנשים שאיבדו את בתיהם ברעידת האדמה. את הבקבוקים הם אוספים בקטמנדו וכך ממחזרים אותם. עלות הבניה היא זולה מאוד וכמעט אפסית ותוך כ4 חודשים הבית מוכן לאיכלוס (3 חדרים). בכלל הכל פה בר קיימא. מהקקי של הפרות הם מכינים קומפוסט וגז שמאפשר להם לבשל. יש להם גם סדנה לתכשיטנות שאותה הקימה לילה בכדי להעצים נשים ולתת להן ערך ומקצוע וגם עצמאות כלכלית. כל הכפר והעשיה בו היא ע"ש ולזכר קווין שבלכתו איפשר ל-122 ילדים השכלה ולפחות 2 ארוחות ביום (מאוד טעימות).
קרישנה ולילה מעוררי השראה, הכפר אותו בנו ופיתחו הוא חזון שעובד כבר כמעט 10 שנים ומתרחב מידי שנה. בעזרת תרומות ומתנדבים (שמשלמים על ההתנדבות) הם מקימים את הכפר, מתחזקים אותו ומעשירים את הילדים בידע. האנשים פה נחמדים ביותר וגם הילדים. האחריות האישית שיש לקרישנה ולילה כלפי כל אחד מבני הכפר מעוררת כ"כ הרבה רגשות ומחשבות. הערבות ההדדית שיש פה לכולם, הוכרת התודה והנתינה. מרגש.

אורי שירה ויהלי מתנדבים בנגריה ובסדנת תכשיטים,  בהתחלה שאורית (מורה אנטרופוסופית מישראל) העבירה שיעורים  הילדים הצטרפו לשיעורי סריגה (הילדים פה סורגים עם 5 מסרגות ושלי ניסו "להעלות עיניים" בלי להוציא לאף אחד עין תוך כדי) , איזה מזל שזכינו להכיר אותה ביום הראשון שלנו בנפאל.

שהילדים הגיעו לסדנת תכשיטיםהם יצרו לבד מכל מיני חרוזים,"שרשראות של חמש דקות" ואז המקומיות לימדו אותם דוגמא מורכבת במיוחד שממש הזכירה לי את התכשיטים שאבא שלי נהג לעשות. הייתי בטוחה שמראים להם את זה בכדי להרפות את ידיהם, לרגע לא חשבתי שיש סיכוי שהם ילכו עם זה עד הסוף. בעיני רוחי ראיתי כבר את הסף תיסכול הנמוך, את היאוש ואפילו את הויתור מצידם. אבל הילדים תוך שתי דקות קלטו את הרעיון, למדו את השיטה והצליחו להתמודד לבד עם כל מיני אתגרים שצצו בדרך, ישבו בסלבנות ובריכוז ובמידת הצורך תיקשרו עם המקומיות עם אנגלית, ידיים ופנטומימה. כעבור יומיים בהם בילו כל רגע פנוי בסדנה, יהלי סיים את השרשרת, ואחרי יום גם אורי סיים, לבד, עם נחישות והתמדה והמון מוטיבציה פנימית. והם גאים בעצמם ובמעשה ידיהם.  והם גאים, ואני גאה פי מאות ואלפי מונים.

שירה העדיפה ללמוד שיטות ולתת דרוד ליצירתיות שלה עם עיצובים אישיים שלה.

התוצרים של ההתנדבויות השונות

ג'קי מתנדב בנגרייה ובונה מתקני שעשועים לילדים. ביום הראשון הוא שם שני במבוקים מקבילים והיה בטוח שהילדים לא יטפסו על זה. תוך שניה הילדים (המקומיים) טיפסו על זה גם בלי המדרגות/השלבים של הסולם. מדהים לראות את האוטובוס שמביא את הילדים בבוקר לגנים (מגיל שנה וחצי) ולבתי ספר בהסעה (אוטובוס עם דלת פתוחה) ללא כל מבוגר באוטובוס פרט לנהג. הגדולים דואגים לקטנים והקטנים שקטים ומנומסים ובעיקר ממש חייכנים.

הילדים הנפאלים מטפסים על שני המקלות, התנדבות במיטבה. ילדים ישנים בגן האנטרופוספי. (האמת, עם ציורי התקרה המושלמים של עץ מטפס, פריחה, ושמיים גם לי התחשק לשכב לידם) 

אני מתנדבת עם לילה ועוזרת לה לקדם את העשייה שלה, פיתוח עיסקי, שיווק, הכנה לכנס וכו'. הכי כיף לתרום בעשייה לעסק אימפקט טהור עם שתי שורות רווח. גם חברתית (העצמת נשים ברמה האישית כלכלית וחברתית ומימון בית הספר לילדים) וגם כלכלית.

אני שמחה שבחרנו את החוויה הזו לילדינו. בהחלט יש התמודדות אבל מוצאים את הדרך להתגבר. גם על העקיצת דבורה של אורי, העקיצות יתושים, קירקוקי הצפרדעים, העכבישים הענקיים והעכבישים שמקפצים, החוסר ניקיון,  והחוסר פרטיות (יש לנו 2 חדרים ושירותים בחדר, בבית של הקהילה, "הסלון והמטבח והשירותים" שייכים לכ-ל הקהילה).

ביקשנו חופש, יציאה מהקופסה ולהכיר תרבויות חדשות.  לקח לנו זמן להבין שזה מה שקיבלנו. הזדמנות לחוות חופש אחר, שלא תלוי בשום אמצעי, אלה רק במוחנו ובתפיסתנו. שחופש לא בהכרח עטוף בריזורט, פינוקים, אוכל משובח, ומנוחה. כי כל עוד עושים מה שאוהבים ומרגישים שתורמים לקהילה/ שאנשים אחרים נהנים מזה, ויש לזה השפעה חיובית על עצמך ועל האחר, זה לא ממש עבודה אלה בעיקר חופש לנשמה.

הכל זה בחירה. ואני בוחרת לראות את החוויה וההזדמנות.