One Year Break

11 וחצי חודשים לתוך המסע. מה שנשאר מהטיול בעולם הפך להיות יותר ויותר מסע לתוך עולמנו הפנימי, המשפחתי, האישי.

הגענו לקופנגן ב-20 למרץ 2020 בשיאו של גל הקורונה שהציף את העולם. נפלטנו מהפיליפינים רגע לפני סגירתה, למקום מפלט בו חיכו לנו מיטב חברינו מגואה. למעשה מתוך 11 חודשי טיול אנחנו מכירים אותם כבר 7 חודשים. OMG!

אנחנו  ממש כמו שבט. שבט מדהים יש בו מגוון דעות, ואמונות וכל הילדים מסתדרים מעולה. טווח הגילאים שנע בן 4 ל-12, לא ניכר לרב. לכולם יש מקום, אמנם נוצרות חבורות שמשתנות על בסיס רגעי, אבל הם לרב משחקים, צוחקים, מפרגנים, חולקים, יוצרים, ממציאים וגם רבים, כועסים, לפעמים נעלבים אבל ישר סולחים.

בחודשיים הראשונים גרנו בבית פרטי דקה מהים, עם שביל אבנים והרבה צפרדעים, מילארד יתושים, טרמיטים עם כנפיים, וגם נמלים שמסתכלות לך בעיניים. מוקפים ג'ונגל עם תרנגולות ואפרוחים, הרבה פרפרים, נחשים ירוקים, המון גאקו (שממיות. ממש יכולנו להסתכל לכל גאקו בבטן ובעיניים ואפילו לפעמים לראות אותו מחליק) ולטאות שמשמיעות קולות של צעצוע דרוס. המרפסת והסלון היו מקור השראה להרבה שירים שנכתבו והולחנו ע"י אורי ואפילו לקליפ שצולם עם רקדניות, תופים אלקטרונים ולוקשיינים. חשבון ואחוזים למדנו דרך הפאנל (funnel משפך) של הקורונה (אוכלוסיה > בדיקות > נדבקים > חולים > מונשמים > מתים) וגודל אוכלוסיות בשירטוטים על החלון.

הבית היה מקום להרבה מפגשים, חגיגות, חגים מועדים, וארוחות. המון צחוק, המון שיחות, ציורים של מחשבות על חלונות, והתמודדות עם אתגרים שהתקופה זימנה.  בחודשיים שגרנו שם האי היה "סגור" אז רב הזמן בילינו בבית עם עצמינו, בים או עם חברים. הילדים התמקצעו בבניית שרביטי הארי פוטר בהשראת יניב, בפיתוח סגנונות קפיצה לבריכה, הרכבת לגו, יצירות, אפיה ובישול (מוצלח יותר ובעיקר מוצלח פחות). לילות של קומזיץ במנגל מקומי ליד הבית בליל ירח מלא, עם תפו"א בפחמים והמון יתושים. 

השייק של אורי הפך לאגדה אחרי 3 חודשי התאמנות בגואה. אורי עשה חסד עם הפירות התאילנדיים עם שייק פירות טריים לפחות 3 פעמים ביום, עם מנגו במקום מים, ליצ'י במקום סוכר, ואננס מושלם. שהחיים נתנו לימונים עפנו עליהם עם ג'ין טוניק ליים/פסיפלורה/אננס/מנגו בישיבות במרפסת. 

היו גם ימים שלמים שלא עשינו כלום. בהינו בג'ונגל, שמענו שירים, שרנו בקולי קולות, ורקדנו, עשינו מרתון סדרות ילדים (בקיצור בהינו במסך), היו ימים שהמצאנו משחקים וממש בילינו בנעימים, והיו גם ימים יותר מאתגרים. דווקא בהם גילינו המון אחד על השני, גילינו את הבפנוכו של עצמנו ואחד של האחר. למדנו לשחרר, לא סתם להתעקש, לחייך יותר, לכתוב הודעות על מראות, לישון כולנו בחדר אחד, לישון עם ילד באמצע המיטה, לשכב שעות בערסל. 

חווינו המון שקיעות מושלמות, שכל אחת שונה ומיוחדת, עם קשת בעננים, עם פלאטת צבעים משתנה בכל נשימה. קפצנו מגובה למים עמוקים מלאים בדגים, אכלנו ארוחת ערב חטיפים וגם הכנו סושי המוני, חווינו תופעות טבע של טרמיטים מכונפים שעפים אחרי הגשם בחיפוש אחר מכסה או מושבה חדשה ומשילים את כנפיהם. שיגענו יתושים עם אורות, עשינו התעמלות בוקר ושחיה בים, ניסינו לחקות את קולות הגאקו שמניע בגירגורים בטרם עושה צליל של צעצוע גומי שדרך עליו 3 פעמים ברצף אדם מגושם. 

ולמה גרנו בבית הזה רק חודשיים? כי מי היה מאמין בסוף מרץ (שחתמנו על חוזה) שעד ה1 ביוני לא נמשיך הלאה. החוזה לא הוארך, חיפשנו בתים חלופיים ולא מצאנו. עד שחבר מצא את אילת. למה אילת? כי משפחה אחת גרה מעבר לכביש, על הים, ממש כמו בסיני. ואנחנו גרים בשכונת וילות/יחידות דיור חדישות עם בריכה.

בסופו של דבר אנחנו גרים פה 3 משפחות. בבתים פתוחים, ארוחות משותפות (ערב סושי, ספרינג רולים ויאטנאמים, פלאפל עם פיתות, מג'דרה או פיצות  או מעורב ירושלמי, או סתם סיר קארי עם מליין פטריות ירקות ודברים טובים) וטיולים באי ביחד. כולנו בפיק אפ אחד. הילדים שרים מאחור שירי גואה ועם ווקי טוקי מתקשרים עם הקבינה (המבוגרים). עוד שני אופנועים ויצאנו לדרך.  התחביב של הילדים הוא מלפפוני ים והם לא פעם בנו מושבות מלפפוני ים והציגו הצגות שבהם משפחת מלפפוני ים מככבת. הם גם מאוד אוהבים לאסוף צדפות מהחוף ולפעמים למסור את השלל לתאילנדי או פשוט לקחת הביתה ולהקפיץ עם שום ולימון. 

באילת שידועה גם בשם ה-קיבוץ, יצאנו לצלול. אחרי 12 שנה שאני וג'קי לא צללנו. הצלילה האחרונה היתה בקוטאו בה זכינו לצלול יחד עם כריש ליוויתן כמעט חצי שעה. הכריש שייט לו במים באיטיות, מתרשם מ-20 הצוללנים שמביטים בו בהשתאות. הוא כנראה היה מודע להתרגשות סביבו וכך גם מלוויו הכרישים הקטנים ולהקות הדגים. הם מוגנים בסביבתו. עם כל הגודל שלו הוא חי רק על פלנגטונים. ממש אפשר לראות את פעולת היניקה שלו של המים וסינון הפלנקטונים.
מאז כאמור חלפו 12 שנה ושלושה ילדים מופלאים, חיים שלמים. את הצלילה הפעם דחינו פעמיים. חייבת להודות שהוקל לי כל פעם שנדחתה. משום מה, יש לי חרדה "קלה", כמו לפני טיסות, אבל יותר. הצלילת רענון שעשינו בבריכה רק הבהירה לי כמה שכחתי לצלול.
וזה לא כמו רכיבה על אופניים.
באופניים שנופלים לא מקבלים דיקומפרסיה ולא טובעים במעמקי האוקיינוס. שנופלים מאופניים לא הופכים למאכל לכרישים ודגים צבעוניים.  

הצלילה הזו היתה מתנת בת מצווה מכל השבט לבת חברים. ששמעה שאני צוללת זה הרגיע אותה. יומיים לפני המועד הסופי של הצלילה הרגשתי שאני מפתחת דלקת גרון, ומתקשה לישון. הייתי ממש לחוצה. כל היום דימיינתי באיזה מצבים אני יכולה לחסוך מעצמי את הצלילה. ואז הבתמצוושית באה, ואמרה לי שהיא חושבת לא להגיע לצלילה כי היא חוששת(!). באותו רגע הבנתי שאבוד לי ושאני חייבת לצאת לצלילה. אחרי ששיתפתי אותה שגם אני חוששת, זה טבעי, גם אחרי יותר מ-40 צלילות כל ירידה למים מלווה אצלי בחשש. תכלס. אנחנו צריכות להרגיש עצמנו בנות מזל שמאפשרים לנו להכנס לעולם קסום, כמו עולם הפיות. אבל במים. לחוות שקט ורוגע כמו ששום מדיטציה בעולם לא תכניס אותנו. וזה עבד! גם עלי. מסתבר ש... פחד הוא עוד ביטוי של התרגשות.

בבוקר יצאנו לצלילה. הילדים כולם עברו הדרכה בבריכה כבר לפני שבועיים. הם היו בהתרגשות שיא. מזג האויר אמנם לא היה מושלם. הראות היתה 20-10 מטר קדימה. העיקר החוויה או יאללה בואו נסיים עם זה כבר. בשניה שהתחלתי לרדת לעומק בצלילה הכל חזר אלי.

  

העולם הקסום, השקט, הצבעים, הפלנגטונים שנתנו הרגשה שאני בכלל במסע בין כוכבים.  המחשבה על הילדים שצוללים מעלי, מה הם חווים, מה הם רואים.... כריש ליוויתן! זה מה שהם רואים! וזה מה שאני ראיתי פתאום חולף על פני. זה היה נראה כמו הבן (בסדר גודל יותר קטן מהכריש הקודם, נראה צעיר ממש) של הכריש ליוויתן שליווה אותנו לפני 12 שנים.  שוב הוואו הזה! הוא בטח גר פה בשכונה... אבל מסתבר שהוא עזב את האזור בחודשיים האחרונים. וחזר היום!!! הצלילה היתה מעולה! עם מים צלולים יחסית (10 מטר ראות) להקות דגים והתרגשות שיא.  הילדים כבר חיכו מלאי התלהבות וחוויות על הסירה. מסתבר שליהלי קוראים מעתה whale shark boy כי הכריש ליוויתן ממש רדף אחריו ושט אחריו לאורך הצלילה. המדריך של אורי התלהב מהרוגע והאנגלית שלו. שירה לא יכלה לצלול כי היא צעירה מידי, זה לא מנע ממנה לשכנע את ההורים של כל החברות שלה שיאשרו שגם הן יצטרפו לשיט. בפועל, הן קפצו קצת מהסירה למים ובעיקר פירגנו לאחים שלהן.

ארוחה קלה ויורדים לצלילה שניה, הראות כבר לא להיט, רואים מלאן פלנקטונים, כמה להקות דגים, מקיפים את הסלע ובעיקר צוללים בהתאמצות נגד הזרמים. הכל די עכור ומידי פעם מגיחים צבעים (שאתה ממש מתקרב אליהם).
סה"כ צלילה נחמדה. היו גרועות יותר. אבל הילדים לעומת זה ראו עוד פעמיים (!) את הכריש ליוויתן. היום הוכתר כהצלחה מסחררת! הילדים צללו לעומק 12 מטר אבל הרגישו שעפו 100 מטר לגובה.

אחרי שהבנו שאין טעם לתכנן, הרי זה ביזבוז זמן ואנרגיה, גם ככה המציאות באה, לועסת את התיכנון ויורקת אותו בצד הדרך, מגולגל, לעוס ומעוך, ניסינו  פשוט להנות מהרגע. והצלחנו.
לא ידענו מתי נחזור לארץ כי גם לא ממש רצינו לחזור לארץ בשלב זה. ידענו שברגע שנרצה לחזור אז נתחיל לשבור את הראש.  כעבור שבוע כל כך הרבה דברים התחילו להתגלגל. עדיין לא תיכננו כלום אבל יש כיוון בלב.

מרגישים כמו במשחק פאקמן (Pacman). אוכלים רגעים מכל מיני סוגים. כל נקודה שאוכלים במשחק היא רגע בחיים שיש לו משמעות להמשך המשחק, חלקם מחזקים מעצימים ומקדמים אותנו, ונותנים המון אנרגיה להמשך החיים. חלקם קשים ודורשים התמודדות, ופרימת קשרים שהסתבכו אי שם בזמן עבר ועדיין תקועים, חלקם עוזרים לנו לבנות את עצמנו. בהרבה רגעים אנחנו נלחמים בעיקר בשדים שבתוכנו, אוכלים אותם לארוחת בוקר או שומרים אותם חזק לעצמנו. בסופו של דבר, אנחנו אוספים רגעים מכל מיני סוגים. כל פסילה לא מביסה אותנו אלה גורמת לנו לקום, חזקים יותר ולנסות שוב. כי אלה החיים. וזה המשחק. והמשחק הכי כייפי זה המשחק שבו אנחנו כל פעם עוברים את השלב שבו נכשלנו פעם קודמת.

אנחנו 4 חודשים בקופנגן במקום שלא תיכננו להיות בו בכלל. לתאילנד הוקצבו גג 4 ימים וגם זה כחלק ממעבר בין ארצות, והם מוצו בינואר.
בהינתן המציאות זה המקום המושלם להיות בו. ששואלים את הילדים, שבהתחלה התנגדו נחרצות ליציאה מאזור הנוחות שלהם (AKA הטיול) הם ממליצים בפה מלא על טיול משפחתי לשנה. הם למדו המון על העולם. העולם הפנימי שלהם. והם ממליצים בפה מלא על חוויה לכל החיים.
לפעמים אני חוששת שהם ישכחו, שהשנה תעלם מזכרונם, שהחיים יכריעו והחוויות יעלמו, אבל אז אני נזכרת בטיול אחרי צבא שלי. ועל החוויות, וההתנסויות שהיו לי ועד כמה הן עיצבו אותי. אין לי ספק שהחוויות, והמסוגלות האישית, העצמאות, האמונה בעצמם, החברויות שנוצרו, האינטראקציות, התרבויות, השפות, המקומות הריחות והטעמים ילוו אותם לכל החיים.עזרנו לילדינו להצמיח שורשים חזקים.

רק בשבועות האחרונים לפני המשך המסע הצלחנו להכנס לשיגרה יומית (כי נפתחו המקומות והפעילויות) והתאמנו, ואפילו התמכרנו לאיגרוף תאילנדי (Muay Thai), ניסינו מדיטציות, ובעיקר בילינו המון עם החברים. זכינו!


הרגע להגיד תודה (ולהתראות בקרוב) הגיע. תודה לאי הקסום, לחברים של החיים שהפכו למשפחה, לשקיעות, לפרפרים שליוו אותנו, לאנשים המחייכים, ולכל מי שזכינו להכיר תודה! תודה שהייתם!

הגיע הרגע להמשיך לאיים חדשים, ולעבור לשלב הבא במשחק. אולי מוקדם מידי, אולי לא ממש בעיתוי המושלם. לא באמת אפשר לדעת אבל אם לא ננסה, לא נדע.

אז ניסינו את קראבי במטרה להגיע אחרי זה לקופיפי. חשבנו שיהיה מושלם לבקר בקופיפי שהוא ריק מתיירים, ורק לנו יש את הפריבילגיה לעשות את זה. הגענו לקראבי והאנרגיה אחרת. העיר נראת כמו רוח רפאים, אין תיירים כמעט בכלל, 90 אחוז מהעסקים סגורים ועל כל זה גם מזג אויר אפור ומבעס.
קופנגן הוא ממש אי ירוק מלא אנרגיה בלב ים. קראבי סגורה, ריקה ולא מחבקת. לשמחתנו הצלחנו לתפוס יום שימשי (ומושלם) ולשוט לריילי ביץ'. החלטנו לא לנסוע לקופיפי בגלל המזג אויר. לא משנה כמה האי יהיה ריק ורק לרשותינו, אם המזג אויר יהיה אפור, זה יהיה מדכא.
לא נורא, הכל לטובה, כנראה נחזור לפה בימים אחרים.

יודעים שהגענו לנקודת האל חזור.  נגעת נסעת. הדרך הביתה מתחילה מוקדם מהתיכנון אבל היי, מה שווים התכנונים אם הם נלעסים ונזרקים?

שחשבנו על one year break לא חשבנו שכל העולם ייצא איתנו לשנה הפסקה :-) אמנם המסע שתיכננו לא יצא לפועל אבל האלטרנטיבה שזכינו בה, היא לא פחות ממושלמת (בהינתן הנסיבות). אמנם טיילנו הרבה פחות מהתכנון המקורי (שגם היה ברמת כיוון כללי שהתחלף לפי מצב הרוח, סה"כ זרמנו עם הדרך) אבל חווינו ביחד, חברויות נפש, תהפוכות נפש, צמיחה אישית, התמוטטות נפשית, שקט, עוצמות וטבע, הרבה יותר משחווינו כל הזמן הזה. הרעש בעולם ניער גם אותנו ועשינו מאמצי על-חלל להדהד לנו את השקט שלנו, צמחנו לתוך עצמינו וזכינו בתובנות רבות.
תודה על ההפתעה.

אחרי כמעט 3 חודשים בגואה הגיע הזמן להציץ ולהכיר גם את הודו. האמיתית. החלטנו לנצל את חופשת הכריסמיס מבית ספר ולשלב את כל האלמנטים המאפיינים של הודו לתוך טיול של 4 ימים להאמפי. 

נסיעה בסליפר 10 שעות מהשעה עשר בלילה. קונספט מעניין אם אתם בעיניין של מסאג' טווינא מתמיד ע"י מסג'יסט על סטרואידים שעושה זאת תוך כדי הקפצה שלכם בטרמפולינה. ככה זה מרגיש 😃

חוץ מזה יש אפשרות לבחור סליפר זוגי או יחיד, התחושה שבכל סיבוב או בלימה תמצא את עצמך מתהפך מהמיטה או עובר דרך המחיצה לסליפר שלפנייך מעוצמת הטלטלות והברקסים היא פחות קסומה ממה שאפשר לדמיין. אבל סה"כ זה עובר. בהחלט חוויה. הילדים ישנו כמו תינוקות. אני הצלחתי לנמנם בין קריאת אמאל'ה כל פעם שהייתי צריכה להחזיק חזק חזק את הילד שישן לצידי שלא יעוף מהמיטה.


הטיימינג שהחלטנו לנסוע בו קצת בעייתי. תקופת הקריסטמס, כל המקומות תפוסים, המחירים עולים, הודים גם יוצאים לטייל אבל לא ממש הייתה לנו בררה. זה היה או לפספס בית ספר או לנסוע אחרי זה בדיוק על חגיגות השנה האזרחית החדשה.

הגענו להאמפי בשעה 08:00 בבוקר. בירידה מהאוטובוס חיכה לנו נהג הריקשה שלנו - האנומן (Hanoman) ע"ש אל הקוף. בחור צעיר שהומלץ ע"י לא מעט משפחות ישראליות. בערך כל מי שדיברנו איתו מהמשפחות, שכר את שירותיו. ואם הוא תפוס אז הוא מארגן חבר אחד או שניים :-). האמת, בחור ממש חמוד שדאג לכל דבר שהיינו צריכים במשך כל שהותינו בהאמפי.
המקום בו היינו אמורים לשהות במרכז "הצד ההודי" של האמפי היה עדיין תפוס למרות שהזמנו מראש ולכן בעל המקום החליט לאכסן אותנו אצל אחותו. ב-"האמפי החדשה", 20 דקות מהמרכז. ממש בכפר.

לאחר שסיימנו לפרוק את התיקים בחדר וחיכינו למטה כדי שהאנומן יחזור לקחת אותנו לסיור במקדשים, החלו להתגודד סביבינו ילדי בית ספר הודי שבדיוק סיימו כנראה את הלימודים ונורא התלהבו לראות תיירים, ועוד עם ילדים - כנראה שב"האמפי החדשה" זה לא דבר שכיח. לא פעם שמעתי שהתלמידים מבקשים מהתיירים עטים ולא לגמרי האמנתי לכל הסיפורים, הרי איזה תלמיד הולך לבית ספר ואין לו עט?!? להפתעתי כל הילדים שהקיפו אותנו ביקשו דבר אחד בלבד: "Do you have a pen?". הם לא ביקשו כסף ולא שום דבר אחר. לצערינו לא היינו מוכנים עם סטוק של עטים עבורם אבל בכל זאת הצלחנו לשעשע אותם ע"י צילום. כל פעם שג'קי צילם מישהו, באו עוד ילדים וביקשו שיצלם אותם ונורא התלהבו מיד לראות את התמונות במצלמה כאילו אנחנו לא חיים בעידן הסלפי.



דבר נוסף שמאוד הלהיב את הילדים היה לחיצות ידיים. אני חושב שלא היה ילד שלא לחץ לי את היד כמה פעמים עד שנאלצתי ממש להפסיק אותם 😊


האמפי מתחלקת לשני חלקים אשר מופרדים ע"י נהר שמשמש כמקלחת ציבורית וכמכבסה עירונית, הצד ההודי ו-"הצד הישראלי".


למה? כשחוצים את הנהר לצד הישראלי, מיד מתחילים לראות שלטים בעברית כגון "שמעון כביסה" ו-"בן תכשיטים" בנוסף למיליון המלצות בעברית על כל גסטהאוס אפשרי. בצד הזה יש הרבה יותר מסעדות מערביות וגסטהאוסים שיותר מותאמים למטייל הצעיר הממוצע. אנחנו החלטנו ללון בצד ההודי בעיקר בגלל טענות רבות ששמענו על פשפשים וחיות אחרות בצד הישראלי. פרט לזה, בצד ההודי יש יותר Homestays שמתאימים למשפחות. האם זה אומר שהצד הישראלי פחות טוב - ממש לא.

רוב המקומות ההיסטוריים בהאמפי נמצאים בצד ההודי ובצד הישראלי נמצאים האגם, מקדש הקופים וכל מיני פינות טבע שחופשי אפשר להעביר בהם את כל היום אם מביאים איתכם אוכל ושתייה. לחובבי הטיפוס יש כאן "מגרש משחקים" בלתי נגמר.

למרות לילה כמעט בלי שינה, החלטנו לצאת לטיול יום בצד ההודי. האנומן מסיע אותנו במשך כל היום ממקום למקום ומספק הסברים בסיסיים על המקומות שאנחנו מבקרים בהם. אי אפשר לעשות את זה ברגל כי האתרים נמצאים מאוד רחוק אחד מהשני. לשמחתנו פגשנו משפחה מקסימה בסליפר והיה כיף להעביר את היום יחדיו.


התחלנו את היום בארוחת בוקר במסעדה הכי מפורסמת בהאמפי - Mango Tree. לא ממש מבין מה ההתלהבות, אוכל סביר ולא הרבה יותר מזה. המחירים אבל יותר גבוהים משאר המסעדות. בכלל האוכל בהאמפי איכזב אותנו. התרגלנו לאוכל ממש טעים בגואה ובמשך כל השהות שלנו בהאמפי לא ממש הצלחנו לאכול ארוחה ממש טעימה. מוזר.

האמפי מקום קסום שממש מזכיר את הסלעים המדברים מהסרט Frozen. יש שם איזונים לא הגיוניים של סלעים ענקיים במנחים מוזרים. המקדשים, המונומנטים, הפסלים, והתרבות עשירים בהיסטוריה ומרתקים והפרטים הקטנים שמאפיינים את הארכיטקטורה שלהם מעוררי פליאה. 

לאחר ארוחת בוקר יצאנו לסיור בין המקדשים השונים בצד ההודי.
התחלנו את הסיור מ-Vijaya Vittala Temple. מקדש Vijaya Vittala הוא דוגמא קלאסית לאדריכלות ועיצוב של המקדשים בהאמפי. זהו מתחם מקדשים עם ביתנים על עמודים בתוך ביתנים על עמודים ואומרים שזו ממש עיר. המקדש מתוארך למאה ה -15 וה -16. הוא מוקדש לאל וישנו. במקדש שוכנת מרכבת אבן מפורסמת שלמעשה היא אמורה להיות קבר קדוש של גרודה, אל הנשר, כלי רכב של האל וישנו.

העברנו את רוב היום בסיורים בין המקדשים השונים כאשר אנחנו עושים הפסקה לארוחת צהריים לא כל כך טעימה באחת המסעדות בדרך.



בדיעבד זה היה טעות להתחיל יום סיורים אחרי לילה בסליפר. היינו עייפים והתחלנו לאבד סבלנות מאוד מהר. בנוסף, גם החום לא בדיוק עזר לנו והתיש אותנו עוד יותר. ביקרנו בעוד שני מקדשים וסיימנו את היום בשקיעה מעל המקדש המרכזי בהאמפי. שקיעות בהאמפי זה דבר מהמם בגלל הנוף הייחודי שכולל מקדשים וטבע, סלעים שמפוזרים בכל מקום בצורות שונות ולא הגיוניות.



יום למחרת בבוקר ארזנו את התיקים ועברנו לגסטהאוס שהיינו אמורים להיות בו מלחתחילה, במרכז האמפי. החדר התגלה הרבה יותר קטן ממה שיכולנו לעלות על דעתינו. לא הייתה לנו ממש בררה בגלל החג, כל המקומות היותר טובים היו תפוסים. התנחמנו בעובדה שאנחנו לא ממש נהיה בחדר ורוב היום נסתובב. יום למחרת הבטיחו להעביר אותנו לחדר יותר גדול (בכל הגסטהאוס יש שני חדרים בלבד 😂)
לפחות היינו במרכז, ליד המסעדות, היינו יכולים ללכת לטייל ברגל בכל האיזור וזה הנוף שהיה לנו מהגג:

ביום השני החלטנו לחקור את הצד הישראלי. חצינו את הנהר ומצאנו נהג ריקשה שייקח אותנו למקדש הקופים הלא הוא Hanoman Temple. לא ברור אם בגלל שזה מקדש של האל Hanoman שהוא אל הקוף ובגלל זה יש שם המון קופים או שבגלל שיש שם המון קופים אז החליטו להקדיש אותו לאל הקוף. בכל מקרה, לא כדאי להחזיק שום דבר ביד, בטח לא אוכל אחרת הוא ייחטף ע"י איזה קוף חצוף זה או אחר.
הגעה למקדש כרוכה בעלייה של כ-500 מדרגות כאשר כל מדרגה שנייה עוצרים אותנו הודים ומבקשים להצטלם עם הילדים. נרחיב על זה עוד מעט.


הנוף מהמקדש עוצר נשימה ואפשר פשוט לשבת שם שעות ולהינות רק מלהתסכל מסביב. הרבה אנשים עולים לכאן בשקיעה. פרט לזה, המקדש עצמו לא מרשים במיוחד. האטרקציה המרכזית לפחות מבחינת הילדים הייתה להאכיל את הקופים. קונים בננות מהרוכלות והקופים מקיפים וממש לא מתביישים לקחת בננה אחרי בננה.


שמחים ומרוצים, אחרי שפיצצנו את הקופים בבננות, עלינו על הריקשה לכיוון Sanapur Lake. זהו בעצם אגם קטן עם המון פינות חמד שאפשר להעביר בהם כמה שעות של שקט. אפשר (ומאוד כדאי) לשחות באגם ויש מקומות בהם אפשר לקפוץ למים מסלעים שמגיעים גם לגובה של כ-5 מטרים מעל המים. לא מעט מטיילים מגיעים להאמפי לכמה ימים ונשארים הרבה יותר כי הצד הישראלי מאוד שליו ואפשר בכיף להעביר כאן ימים בטיפוס, שחייה באגם וצפייה בשקיעות.


גם אנחנו מצאנו לנו מקום נחמד רק לעצמינו והאמיצים שבינינו קפצו למים הקרים. הצטערנו שלא היה לנו סלסת פיקניק וכמה בירות. אחרי כשעה וחצי באגם, חזרנו לאיזור הגסטהאוסים בצד הישראלי. ה"מעבורת" שמעבירה אנשים לצד השני עובדת רק עד שעה חמש אחרי הצהריים (דרך אגב, בעונה זו אפשר פשוט לחצות את הנהר ברגל אבל בזמן שהמעבורת עובדת, יש איזה שוטר/שומר שצועק על אנשים שמנסים לעשות את זה 😏). בכל מקרה אם לא מספיקים אז יש סירות עגולות המוכרות יותר בשמן "הישראלי" - "הקססונית" (על שם הקערה בה מכינים את הקססה בשביל לעשן) שיעבירו אותך לצד השני במחיר מופקע של פי 10 מהמחיר של המעבורת.


בשהות בגואה הילדים הספיקו לשכוח שבמזרח הם "מצרך נדיר" ושכל הזמן רוצים להצטלם איתם. תודות להאמפי הם נזכרו :-) בשלב מסויים (מאוד מוקדם) זה התחיל להיות מעיק שכל צעד שהם עושים מבקשים תמונה איתם. אני עדיין לא הצלחתי להבין למה אדם זר ירצה סלפי עם ילדים שהוא לא מכיר וקצת נכנסתי ללחץ. הודית לבקנית שממש התעקשה להצטלם איתם הסבירה לי שהם כמוהה. שהצילום איתם יזכיר לה שהיא לא שונה. שאר ההודים שרצו להצטלם איתם פשוט רצו מזכרת להראות למשפחה. האמת? זה עדיין לא ברור לי.  באחד האתרים שהיינו התחילו לרדוף אחרי הילדים כיתות שלמות של ילדים ומורים (!) שרצו להצטלם עם הילדים למזכרת.
הילדים התחילו לרחם על סלבריטי שפאפרצי רודפים אחריהם ולא מתחשבים במצב רוח שלהם רק בשביל תמונה. 

את היום השלישי העברנו בהשלמות של מקדשים שלא הספקנו לראות ביום הראשון בצד ההודי. ובת'כלס היום הזה היה הכייפי ביותר מתוך השלושה שבילינו בהאמפי. לא היינו עייפים והיום זרם יותר בקלות. היו פחות תיירים כנראה כי זה היה ממש כבר ה-24 לדצמבר. אחד המקדשים המעניינים שביקרנו בהם היה המקדש המזמר. הנזירים במקדש זה שרים 24 שעות ביום שבע ימים בשבוע. הם עושים את זה במשמרות של 4 שעות כאשר הם שרים 4 שעות ונחים 8 שעות (ממש כמו בצבא). יש כלי נגינה ואפשר להצרף לנזירים במלאכת השירה והנגינה.
המקדש עצמו גם יפה ונשקף ממנו נוף על כל האיזור. גם לכאן כדאי לראות את השקיעה.


ממש לפני שעלינו על הסליפר חזרה לגואה, ביקרנו במקדש המרכזי שנמצא ממש על גדת הנהר. מקדש שראינו מהחלון הקטן של הגסטהאוס שלנו אבל איכשהו שכחנו לבקר בו. המקדש מהמם. אבל פרט לארכיטקטורה שמאוד מאפיינת את המקדשים באיזור, קופים שחוטפים בננות מהידיים ומתיקים, פגשנו שם את האחת והיחידה - הפילה לקשמי (Laxmi) שרצינו לקחת הביתה שתישן איתנו במיטה. התאהבנו בה ברמות קשות. כאבנו עליה ברמות עוד יותר קשות. בכלל משהו בהודו ממש מחזק אפילו יותר את החמלה לבעלי חיים.

החלטנו להקדים את החזרה ביום אחד, כי סה"כ היינו אמורים להישאר 3 לילות אבל בגלל הקריסטמס לא היה כרטיסים חזרה וגם קצת מיצינו את התנאים הירודים בגסטהאוס שהיינו בו. ואולי פשוט התגעגענו לגואה ולחברים.
בכלל די מוזר לחזור לטייל, להסתובב יום שלם, לראות ולקרא על מקומות חדשים, ללכת עם תיק על הגב, לחזור לדינמיקה המשפחתית ללא שיגרה. 

נמלאנו געגועים לבית, שנמצא בגואה. המחשבה שעוד 10 ימים אנחנו ניפרד מכל הטוב הזה ומהחברים בגואה קצת הכבידה עלינו. המוזר הוא שבשום שלב בטיול לא התגעגענו לבית בארץ. מהרגע שיצאנו מהבית הרגשנו ניתוק רגשי ממנו. כן מתגעגעים לאירוחים שעשינו בבית, למיקו החתול, למכונת הכביסה ולמדיח כלים. לדברים החשובים באמת :-) וזה מוזר שהתגעגענו למקום שהוא "הבית שלנו" רק בחודשיים האחרונים. חסר בו כל כך הרבה ממה שהיינו רגילים לו (מזגנים, תנור, מיטות נוחות) ובכל זאת משהו בחוסר השלמות והנוחות הזו הפך אותו למקום שאנחנו קוראים לו בית.  החברים וכל המשפחה שלהם שנפגשים איתם כל יום, ללכת לחוף הקבוע, לעשות יוגה עם המדריכים הקבועים במקום הקבוע שמשקיף על הים, לשמוע את הגלים, להיפגש עם החברים לארוחת ערב, הדלקת נרות, שירי כריסטמיס ליד המדורה בים, הופעת סיום מושקעת בסיום בית ספר, מפגש פרידה מהילדים בבית ספר, מפגש גלישת גלים באגונדה של אבות וילדים, מדורות אצל חברים ותהיה על מהות החיים. 

אז הודו היא סה"כ סבבה, הרבה פחות קשוחה ממה שציפיתי, הרבה יותר צבעונית ממה שתיארתי לעצמי, אוהבת מאוד ילדים, וחריף, הרבה חריף (צ'ילי). תרבות עשירה ומפוארת, אנשים חמים וחייכנים.

וגואה? היא כמו בית, היא קהילה מדהימה ועוטפת, היא זיקוקים בים, קופים על העצים, פרות בכבישים, חברים טובים, ילדים מאושרים, טבע וים בכל פינה, אוכל חריף מגוון וטעים, יוגה, אתגרים וחוויות אישיות, זוגיות ומשפחתיות. והרבה צמיחה והתפתחות. של כולנו.