קמבודיה הפתעת הטיול. מאז הטיול אחרי צבא רציתי להגיע לקמבודיה. לא יכול להסביר למה אבל המסתוריות של המקדשים קרצה לי ותמיד דמיינתי את המקום כמשהו אותנטי, מסתורי ומרתק.
יצאנו מקנצ'נבורי ברכב ישר לשדה התעופה של בנגקוק.
משום מה, בימים של מעברים מישהו חייב להרגיש לא טוב... והפעם זה היה אורי עם בחילות מהבוקר. טיסה עם AirAsia, שעה אחת בלבד שעברה בקלות ובלי שום הפתעות. נוחתים בשדה תעופה חדיש, מעוצב כבוטיק (די קטן), צריך לשלם לפקידים כסף עבור הויזה, ולכן הפקידים יושבים עם מזוודות (כמו של ג'ימס בונד) של כסף ועורמים אותו לפי שווי השטר. התהליך של הגביה וההחתמה מתנהל במיומנות ותוך 15 דקות הם סיימו עם כל נוסעי הטיסה. כל התהליך יש לומר די משעשע 😀
המלון שהזמנו דרך בוקינג שלח רכב לאסוף אותנו מהשדה ותוך 30 דקות היינו כבר בחדר. כאן הדברים התחילו להשתבש. החדר היה מלוכלך ברמות שקשה לתאר והשעה הייתה כבר עשר וחצי בלילה. אחרי הצגת הראיות בקבלה שלחו מישהו לנקות את החדר. קשה לומר שהמישהו הזה יודע מה זה לנקות אבל היה כבר מאוחר והיינו די מותשים והחלטנו שבבוקר אנחנו מחפשים לנו מלון אחר באיזור לעבור אליו. למחרת בבוקר התגלו דברים נוספים שלא ראינו בחושך (ומזל שכך) מה שהעלה את מפלס העצבים לרמות חדשות ואני וענבל הודענו חגיגית למלון שאנחנו הולכים לחפש מקום חלופי ושיבטלו לנו את ההזמנה. אחרי שעה של חיפושים שלא הניבו תוצאות, חזרנו למלון והם הציעו לנו לעלות קומה לחדר אחר. ללא הרבה אפשרויות אחרות הסכמנו ולשמחתינו החדר הזה היה ברמה אחרת לחלוטין מבחינת ניקיון וגם קצת גדול יותר.
כשמטיילים הרבה זמן וכל הזמן עוברים ממלון למלון, לפעמים קורה שלא מקבלים הכל כמו שצריך להיות וצריך לדעת להתמודד עם זה בלי לרדת מהפסים. הפעם הזו לימדה אותנו את זה היטב.
בסיאם ריפ חם ולח (יש מצב שאפילו יותר מבנגקוק) ובעיקר מאוד מאובק / מעושן. אחרי שנרגענו קצת מהסיפור של המלון יצאנו לסיור בשכונה בחיפוש אחרי ארוחת צהריים. צריך לומר שלא קל למצוא מקום לאכול בצהריים. רוב התיירים לא נמצאים בעיר עצמה כי הם יצאו למקדשים והמקומיים אוכלים צהריים ממש מוקדם אז מקומות רבים פשוט סגורים כבר משעה אחת בצהריים או בכלל פותחים רק אחרי הצהריים. גם כמעט ואין דוכני רחוב בשעת צהריים כי גם חם מאוד. התיישבנו במסעדת תיירים הראשונה שמצאנו.
האיזור המרכזי של התיירים בסיאם ריפ נקרא Pub Street. אפשר בקלות לנחש שיש שם לא מעט פאבים ומסעדות, וגם הבירה מאוד זולה - כוס או פחית רק חצי דולר! מים מינרלים לפעמים עולים יותר.
בערב הפאב סטריט מלא בתיירים ומסעדות שמציעות אוכל קמארי (Khmer) מסורתי כמו Amok (תבשיל דג שמבושל בחלב קוקוס וכל מיני קארי ירוק ועשבים ומוגש בקוקוס), ספרינג רול (לרב עם ירקות ואטריות אורז ועשב סטייל ביזילוקום מר), בשר על האש שכולל גם צפרדעים (שסוף סוף טעמתי שהיה ממש טעים!) ובעיקר אוכל מערבי, דוכני גלידה כזו שמכינים על קרח יבש עם פירות וכמובן כמו בכל המזרח, איך אפשר בלי מכוני מסאג'ים מכל הסוגים כשהסוג השולט כאן הוא דווקא מסאג' דגים שאוכלים לך את הרגליים.
אחרי הצהריים המוקדמים ה-Pub Street היה ריק מתיירים אבל מלא בנהגי ריקשה שיושבים ומחכים, אולוהים יודע למה.
ניגשנו לנהג אחד שעל הריקשה שלו היה דגל אוסטרליה ואחרי שיחה קצרה ובדיקה שהאנגלית של הבחור טובה מספיק, סגרנו איתו שייקח אותנו למקדשים למחרת. שמו של הבחור צ'ארלי והוא עשה רושם של בחור רציני. הריקשות בקמבודיה שונות מהריקשות במדינות אחרות במזרח והן יותר מזכירות כרכרות של סוסים אבל רתומים לאופנוע. האמת, גאוני!
המקדשים בסיאם ריפ פזורים על שטח מאוד גדול ואי אפשר להגיע מאחד לשני ברגל אז נהוג לקחת ריקשה לכל היום שבעצם לוקחת אותך ממקדש למקדש מהבוקר ועד השקיעה. המחיר תלוי במסלול לאותו יום ונע בין 10$ ליום ל-30$ אם מחליטים לנסוע למקדשים הרחוקים ביותר. הסיבובים הרגילים עולים בין 15-20 דולר ליום שלם.
צ'ארלי למד אנגלית מהפאב סטריט ושפך קצת אור על חיי הקמבודים גם מעבר למה שקראנו, על הנזירים, האוכל, החיים, האופטימיות, וגם על העוני, השחיתות, הממשל שלא ניתן להחלפה, על סחר הילדים, שדות המוות, מלחמת האחים שקרתה רק לפני 40 שנה ושאר המלחמות שפקדו את קמבודיה במאות שנים האחרונות והחריבו את המקדשים וגבו חיים של מיליוני אנשים.
קנינו כרטיס שמקנה לנו כניסה לשטחי המקדשים לשלושה ימים כי אי אפשר לראות את הכל ביום אחד וכנראה גם לא ביומיים. גם לא רצינו לרוץ ממקום למקום וגם לא לפספס, הרי הגענו לקמבודיה במיוחד בשביל זה.
יום למחרת צ'ארלי אסף אותנו בתשע בבוקר מהמלון ויצאנו לדרך.
ביום הראשון החלטנו לעשות חלק מהמקדשים של הסיבוב הגדול ולסיים בשקיעה במקדש Pre Rup שהוא פחות מתוייר והשקיעות בו אמורות להיות יפות יותר.
הדרך בתוך האיזור של המקדשים מהממת ועוברת דרך גשרים מעל תעלות, דרך שערים עצומים שעליהם מסותתים באבן פנים של אלים ולצידם שומרים שלחלק מהם הממשלה הקמבודית ערפה את הראשים כדי למכור אותם למוזיאונים שונים ברחבי העולם. הכל אפוף מסתוריות ועוצמה. אני לא מפסיק לתהות כמה עשרות שנים לקחה היצירה של כל זה וכמה אלפי אנשים השתתפו בזה. והשאלה המרחפת סביב זה היא "למה????".
המקדש הראשון שלנו ליום זה הוא Preah Khan Temple.
האמת היא שכמות התמונות שצילמנו היא אדירה ואין תמונה אחת שדומה לתמונה שניה וקשה להעביר את ההרגשה במעט התמונות שנביא כאן. ההרגשה כאילו אנחנו מסתובבים בתוך ממלכה בעולם אחר, עולם אבוד שניתן לראות רק בסרטים. העצים הענקיים שהשתלטו על המקדשים מאיימים להתלט גם עלי אם במקרה לא אמשיך ללכת. Speechless!
אחרי מקדש Ta Som עברנו דרך עוד מקדש קטן בדרך למקדש החמישי והאחרון ליום זה, מקדש Pre Rup בו תכננו לראות את השקיעה. המקדש עצמו נחמד אבל לא גולת הכותרת של היום. רואים ממנו שקיעה נחמדה ולא יותר כי זו העונה היבשה והשמיים נקיים מעננים ולא מייצרים צבעים מעניינים. אבל השמש השוקעת צובעת את המקדש בצבע צהוב-כתום בוהק וזה מחזה מרהיב. בזמן שאני הייתי עסוק במציאת הלוקיישן המושלם לצילום השקיעה הקצת משעממת שקיבלתי, ענבל והילדים פגשו עוד משפחה ישראלית (משפחת נוימן המקסימים) והחיבור בין הילדים היה מיידי. מאז גואה לא ממש פגשנו שום משפחה מטיילת אחרת והיה חסר להם אינטרקציה עם ילדים אחרים. גם אחרי שסיימתי לצלם המשכנו לדבר עם עדי ורועי עד שמצאנו את עצמינו כמעט אחרונים על המקדש והגיע זמן לרדת. קבענו להיפגש מאוחר יותר לארוחת ערב משותפת.
עייפים אך מאוד מרוצים חזרנו למלון, הילדים קפצו לבריכה קצת להתקרר ואפילו הספקנו לנוח לפני ארוחת הערב שנקבעה במסעדת רחוב שבה כל אחד מכין לעצמו את הבשר על מנגל אישי משלו.
בקמבודיה לראשונה נתקלנו במסעדות מהסוג הזה (בחלקן אתה יושב כמעט על הכביש). תענוג. טעים מאוד למרות שאחר כך אתה מריח כמו שיפוד בעצמך. בא נגיד שזה נתן לילדים "עבודה" ל-3 שעות ולנו היה זמן לשבת לדבר בנחת עם עדי ורועי. ההפרעות היחידות מכיוון הילדים היו כשהם ביקשו להזמין להם עוד ועוד בשר. קונספט נחמד, במיוחד כשפחית בירה עולה חצי דולר. הקטע המוזר הוא שפעם ראשונה הרגשתי שאנחנו משאירים מקום ממש נקי, מסתבר שלמקומיים יש קטע עם לזרוק מפיות ואוכל מתחת לשולחן.
מבחינת ענבל, הדבר הכי מרשים שהיא חזתה בו, היה הפירגון (מכל הלב) של הילדים (העייפים והקפואים) לי שאיפשר לי להינות מהצילום והזריחה, לקחת את הזמן ולא להילחץ בזמן שהיא מקריבה את גופה ושוכבת על הדשא כדי שיהיה להם נוח לשים עליה ראש.
הנה דוגמית מהתמונות שהצלחתי להוציא מהשעתיים שביליתי שם.
אני חייב לציין שראיתי זריחות הרבה יותר יפות בחיי, ואני לא בטוח שהיה באמת שווה את כל הטירחה הזו של לקום בארבע בבוקר ולקפוא מקור (כן... לקפוא מקור), בטוח מבחינת ענבל והילדים.
אחרי התאוששות, קפה וארוחת בוקר באחת המסעדות ליד, נכנסנו ל- Angkor Wat.
קנינו כרטיס שמקנה לנו כניסה לשטחי המקדשים לשלושה ימים כי אי אפשר לראות את הכל ביום אחד וכנראה גם לא ביומיים. גם לא רצינו לרוץ ממקום למקום וגם לא לפספס, הרי הגענו לקמבודיה במיוחד בשביל זה.
יום למחרת צ'ארלי אסף אותנו בתשע בבוקר מהמלון ויצאנו לדרך.
ביום הראשון החלטנו לעשות חלק מהמקדשים של הסיבוב הגדול ולסיים בשקיעה במקדש Pre Rup שהוא פחות מתוייר והשקיעות בו אמורות להיות יפות יותר.
הדרך בתוך האיזור של המקדשים מהממת ועוברת דרך גשרים מעל תעלות, דרך שערים עצומים שעליהם מסותתים באבן פנים של אלים ולצידם שומרים שלחלק מהם הממשלה הקמבודית ערפה את הראשים כדי למכור אותם למוזיאונים שונים ברחבי העולם. הכל אפוף מסתוריות ועוצמה. אני לא מפסיק לתהות כמה עשרות שנים לקחה היצירה של כל זה וכמה אלפי אנשים השתתפו בזה. והשאלה המרחפת סביב זה היא "למה????".
המקדש הראשון שלנו ליום זה הוא Preah Khan Temple.
האמת היא שכמות התמונות שצילמנו היא אדירה ואין תמונה אחת שדומה לתמונה שניה וקשה להעביר את ההרגשה במעט התמונות שנביא כאן. ההרגשה כאילו אנחנו מסתובבים בתוך ממלכה בעולם אחר, עולם אבוד שניתן לראות רק בסרטים. העצים הענקיים שהשתלטו על המקדשים מאיימים להתלט גם עלי אם במקרה לא אמשיך ללכת. Speechless!
מקדש Neak Poan
המקדש הזה הוא מקדש בודהיסטי שנמצא ממש במרכז אגם על אי מלכותי ומגיעים אליו דרך גשר. העצים המתים העומדים בתוך הביצה והמים רק מוסיפים לתחושת האבדון. המקדש עצמו לא מרשים במיוחד אבל התפאורה מסביב בהחלט כן.
מקדש Ta Som
מקדש קטן יחסית שנבנה בסוף המאה ה-12. כאן פגשנו לראשונה קופים שגם כן חיים כאן ורגילים לראות תיירים. זה כל פעם מדהים מחדש איך הג'ונגל השתלט על המקדשים ואף אחד לא הפריע לו, במדינות אחרות לדעתי היו מורידים את העצים כדי שלא יהרסו את המקדשים וכאן פשוט לא נגעו והתוצאה היא Mind blowing.
אחרי מקדש Ta Som עברנו דרך עוד מקדש קטן בדרך למקדש החמישי והאחרון ליום זה, מקדש Pre Rup בו תכננו לראות את השקיעה. המקדש עצמו נחמד אבל לא גולת הכותרת של היום. רואים ממנו שקיעה נחמדה ולא יותר כי זו העונה היבשה והשמיים נקיים מעננים ולא מייצרים צבעים מעניינים. אבל השמש השוקעת צובעת את המקדש בצבע צהוב-כתום בוהק וזה מחזה מרהיב. בזמן שאני הייתי עסוק במציאת הלוקיישן המושלם לצילום השקיעה הקצת משעממת שקיבלתי, ענבל והילדים פגשו עוד משפחה ישראלית (משפחת נוימן המקסימים) והחיבור בין הילדים היה מיידי. מאז גואה לא ממש פגשנו שום משפחה מטיילת אחרת והיה חסר להם אינטרקציה עם ילדים אחרים. גם אחרי שסיימתי לצלם המשכנו לדבר עם עדי ורועי עד שמצאנו את עצמינו כמעט אחרונים על המקדש והגיע זמן לרדת. קבענו להיפגש מאוחר יותר לארוחת ערב משותפת.
עייפים אך מאוד מרוצים חזרנו למלון, הילדים קפצו לבריכה קצת להתקרר ואפילו הספקנו לנוח לפני ארוחת הערב שנקבעה במסעדת רחוב שבה כל אחד מכין לעצמו את הבשר על מנגל אישי משלו.
בקמבודיה לראשונה נתקלנו במסעדות מהסוג הזה (בחלקן אתה יושב כמעט על הכביש). תענוג. טעים מאוד למרות שאחר כך אתה מריח כמו שיפוד בעצמך. בא נגיד שזה נתן לילדים "עבודה" ל-3 שעות ולנו היה זמן לשבת לדבר בנחת עם עדי ורועי. ההפרעות היחידות מכיוון הילדים היו כשהם ביקשו להזמין להם עוד ועוד בשר. קונספט נחמד, במיוחד כשפחית בירה עולה חצי דולר. הקטע המוזר הוא שפעם ראשונה הרגשתי שאנחנו משאירים מקום ממש נקי, מסתבר שלמקומיים יש קטע עם לזרוק מפיות ואוכל מתחת לשולחן.
יום 2
פעם בחמישה וחצי חודשים הסכמנו שמותר להתעורר לזריחה בשעה שלא קיימת בשעון ועבור המקדש Angkor Wat (שמופיע על דגל קמבודיה) החלטנו לשלוף את הקלף של ההשכמה. היה לי חשוב להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום ממש על המים של האגם הקטן לפני המקדש כדי לצלם את ההשתקפות שלו בזריחה. אם לא מגיעים מספיק מוקדם, המקומות השווים נתפסים. הגענו אליו בחושך... אנחנו ועוד 500 אנשים שבאים לחזות בזריחה שאורכת כשעה מאחורי המקדש. הדיבור הוא שאסור לזוז עד שהשקיעה מושלמת כי הגוונים בה משתנים בכל רגע והשמש מבצבצת וזה מראה מרהיב. חוץ מזה אם זזים, בתוך רגע מישהו תופס לך את המקום. אני הצלחתי עם קצת חוצפה ישראלית לפלס לי מקום ליד המים, לא במקום הכי טוב אבל זה מה שהיה.מבחינת ענבל, הדבר הכי מרשים שהיא חזתה בו, היה הפירגון (מכל הלב) של הילדים (העייפים והקפואים) לי שאיפשר לי להינות מהצילום והזריחה, לקחת את הזמן ולא להילחץ בזמן שהיא מקריבה את גופה ושוכבת על הדשא כדי שיהיה להם נוח לשים עליה ראש.
הנה דוגמית מהתמונות שהצלחתי להוציא מהשעתיים שביליתי שם.
אני חייב לציין שראיתי זריחות הרבה יותר יפות בחיי, ואני לא בטוח שהיה באמת שווה את כל הטירחה הזו של לקום בארבע בבוקר ולקפוא מקור (כן... לקפוא מקור), בטוח מבחינת ענבל והילדים.
אחרי התאוששות, קפה וארוחת בוקר באחת המסעדות ליד, נכנסנו ל- Angkor Wat.
כל מקדש שהתחיל כהינדי מוקף בתעלת מים (עם ליליות) שמסמלת את האוקיינוסים, חומה שמסמלת את ההרים והמקדש עצמו שמסמל את מירו הר האלים. יש גם מדריכי תיירים שיכבשו את ליבך עם מאמץ מוגזם לבימוי תמונה חד פעמית.
המקדש מרשים (תכלס זה קומפלקס מקדשים) עם גילופים של מלחמות על הקיר, בלי שבלונה, כל דמות וכל חיה מגולפת עם הבעת פנים / תנוחת גוף / מחווה אחרת, ומופיעה באופן חד פעמי. עם עיטורים על הקירות, אגפים מרשימים, בריכות רחצה עתיקות, נזירים בודהיסטים שמחלקים ברכה וסרט צבעוני ליד (וגם משפריצים עליך מים ריחניים) תמורת סכום סימלי.
המקדש מרשים (תכלס זה קומפלקס מקדשים) עם גילופים של מלחמות על הקיר, בלי שבלונה, כל דמות וכל חיה מגולפת עם הבעת פנים / תנוחת גוף / מחווה אחרת, ומופיעה באופן חד פעמי. עם עיטורים על הקירות, אגפים מרשימים, בריכות רחצה עתיקות, נזירים בודהיסטים שמחלקים ברכה וסרט צבעוני ליד (וגם משפריצים עליך מים ריחניים) תמורת סכום סימלי.
בכל מקדש יש ריטואל קבוע של מוכרות שעטות עליך איך שאתה מגיע, ילדים מוכרי מגנטים, מוכרי פירות ומוכרי בגדים מקומיים וגם יש להקת עיוורים שמנגנת מנגינה מקומית. הם חיים על תיירות.
קומפלקס המקדשים הזה עצום בגודלו ולקח לנו שעתיים לעבור על כל מה שהיה בפנים. קמבודיה מפורסמת בזכות המקדש הזה, הוא מופיע על הדגל שלה ואני חייב לציין שיש כאן מקדשים יפים ממנו. זה לא שהוא לא מרשים או לא יפה, יש לו עוצמה כי הוא משתרע על שטח גדול והצריחים שלו גבוהים מאוד ונותנים לך הרגשה שאתה ממש קטן וזה תמיד מרשים ביותר. העליה למפלס העליון של המקדש אסורה לילדים מתחת לגיל 12 ולנשים בהריון (הם פשוט פוחדים שמישהו יעוף במדרגות המאוד תלולות של המקדש).
קומפלקס המקדשים הזה עצום בגודלו ולקח לנו שעתיים לעבור על כל מה שהיה בפנים. קמבודיה מפורסמת בזכות המקדש הזה, הוא מופיע על הדגל שלה ואני חייב לציין שיש כאן מקדשים יפים ממנו. זה לא שהוא לא מרשים או לא יפה, יש לו עוצמה כי הוא משתרע על שטח גדול והצריחים שלו גבוהים מאוד ונותנים לך הרגשה שאתה ממש קטן וזה תמיד מרשים ביותר. העליה למפלס העליון של המקדש אסורה לילדים מתחת לגיל 12 ולנשים בהריון (הם פשוט פוחדים שמישהו יעוף במדרגות המאוד תלולות של המקדש).
מקדש Angkor Thom
נסיעה קצרה בטוקטוק ואנחנו במקדש השני להיום. מקדש זה היה העיר בירה האחרונה באימפריה הקמרית ונבנה בסוף המאה ה-12. שטחה של העיר כ-9 ק"מ רבוע כאשר המקדש במרכזה נקרא Bayon. בכל אחד מהצריחים שלו מסותת פרצוף שנותן לך הרגשה כאילו הוא עוקב אחריך לכל מקום שתלך.
מקדש Ta Prohm - ברוכים הבאים ל- Tomb Raider
לסוף השארנו את המקדש שהתפרסם בעקבות הסרט Tomb Raider שצולם כאן כמעט לפני 20 שנה. האמת, אחרי הביקור בו לא רצינו לראות יותר מקדשים כי כמו שאומרים, צריך לדעת מתי לפרוש וכדאי לפרוש בשיא!הסתובבתי במקדש הזה פשוט בהלם, אין לי דרך אחרת לתאר את מה שהרגשתי. העצים המטורפים האלה השתלטו על קירות המקדש ומאיימים לבלוע אותו לחלוטין. השורשים שלהם נראים כמו זרועות תמנון ענקי שיצא הרגע מהסרט התורן של סטיבן ספילברג. ההרגשה היא כאילו העצים הם אלה ששומרים שהמקדש לא יתפרק ומצמיחים את השורשים כדי לחזק את הקירות. הרגשתי שאני נכנס לטריטוריה שלהם ותנועה אחת לא נכונה והם יצמיחו שורשים גם עלי.
ראיתי מאות מקדשים בחיי והמקום הזה השאיר אותי עם פה פעור לכל אורך הביקור שלי והוא מהווה את השיא של הביקור שלי בקמבודיה. המקדש הוכר ע"י אונסקו כאתר מורשת עולמית כבר בשנת 1992.
אני מקווה שהתמונות יצליחו לפחות קצת להעביר את ההרגשה.
סיימנו את המקדש בהיי ולמרות שהיו עוד שני מקדשים קטנים שהיינו אמורים לראות, אף אחד לא רצה לקלקל את הרושם שנשאר וכמו שאמרתי קודם, החלטנו לפרוש בשיא ולחזור למלון. השעה הייתה אחרי שתיים וניסינו למצוא מקום פתוח לאכול ארוחת צהריים, לצערי ללא הצלחה. לבסוף מצאנו ליד המלון מקום קטן ומנומם. האישה, שמאוד הופתעה מזה שיש לה פתאום לקוחות בשעה מוזרה זו וקצת התחילה להתבלבל אז ענבל הציעה לעזור לה להכין את האוכל שלנו ועל הדרך ללמוד לבשל את האוכל המקומי. הזמנו סלט פפאיה וספרינג רול עם שרימפס. הסלט פפאיה לפי המתכון המקומי שונה מאוד מהמקביל לו בתאילנד וכולל סרטנים קטנים שהושרו ברוטב דגים (עם השיריון שלהם) בתוך הסלט. בסופו של דבר הסלט לא היה ממש אכיל, גם החלקים שלא כללו את הסרטן היו חריפים עד כדי כך שלא הרגשנו את הפה להרבה זמן אחרי זה 😂.
את הערב סגרנו כרגיל באחת המסעדות ב- Pub Street ואני טעמתי לראשונה צפרדע. תמיד תהיתי למה הצרפתים כל כך אוהבים את זה. מסתבר שצפרדע על הגריל זה אחד המעדנים. זה מזכיר עוף בטעם אבל עסיסי הרבה יותר. בכלל בטיול הזה אני מרשה לעצמי לטעום דברים שתמיד אמרתי "מי המשוגע שאוכל את זה?". אז הנה, אני המשוגע 😊.
יום 3
נשאר עוד יום אחד לכרטיס שלנו למקדשים ב-Angkor. קבענו עם משפחת נוימן שנעשה את היום הזה ביחד וניסע לראות מקדשים לא רחוקים מאיתנו, טיול של חצי יום בלבד. לא ציפינו לראות מקדשים מטורפים כמו אתמול אלא יותר להינות מטיול משותף וקליל עם אנשים נוספים (דבר שלא יוצא לנו לעשות הרבה בטיול).ואכן המקדשים היו נחמדים אבל לא הרבה מעבר לזה אבל היום עצמו עבר בכיף.
אחרי הצהריים העברנו את הזמן בבריכה במלון של הנוימנים ובערב הבאנו לילדים פיצה והמבוגרים הרשו לעצמם לצאת לבד למסעדה ולדרינק קטן. אבל גם היציאה הנדירה הזו נגמרה בטרם עת כשאורי התקשר על סף בכי והתלונן על כאבי אוזניים. בכל זאת הספקנו להעביר ערב קצר אבל איכותי בחברת מבוגרים בלבד 😉.
סיכום:
ביקרנו במגוון מקדשים מכל סוגי התקופות והאסכולות האדריכליות. רצינו לגוון אבל לא להעמיס או להתיש, להבין את הרעיון הכללי ולהבין שמכל סוג יש עוד הרבה, גדולים יותר וקטנים הרבה יותר.
בביקורנו לא הפסקנו להתפעל מהמקדשים ששרדו למרות ההיסטוריה המטורפת ,המורכבת והלא הגיונית שהיתה באזור הלום הקרבות. התפעלנו יותר מהיכולת של אדריכלים מהמאה ה-12 לחשוב על מונומנטים עד הפרט הקטן (למה לצבוע אם אפשר לחרוט דוגמת טאפט על הקירות כולם?) על הירידה שלהם לפרטים (ואולי גם הכריזמה שלהם) לגרום לאנשים לבנות את זה ביד. תכלס לחצוב את זה. מספרים שמאות אלפי אנשים בנו כל מקדש במשך כמה שנים טובות.
לפני כמעט 1000 שנה, בתקופה נטולת טכנולוגיה עשו דברים מורכבים וטוטאליים. לעשות חורים בקירות בשביל אבנים טובות, לעשות מעקות מפסלי שומרים עם יהלומים בעיניים (שהממשל ערף את ראשי הפסלים בכדי למכור למוזיאונים) ועל היכולת להחליף נארטיב אחד באחר, ע"י חריטה מחודשת של הגילופים בקירות בהתאם לדת שבאותה תקפה (בודהיזם מוחלף בהינדו ברגל גסה). ניתן להבחין בין בודהיזם להינדואיזם ע"י תנוחת הישיבה ומנח הידיים, התעלה שמקיפה עם החומות (הינדו) או הימצאותו עם שערים (בודהיסטי). לרב מקדשים בודהיסטים עברו המרה להינדו, שהתבטאה בעיקר בחריטות על הקירות, ממש סטיילינג שונה למקדש, בעוד מקדשים הינדו לא עברו המרה לבודהיזם.
בביקורנו לא הפסקנו להתפעל מהמקדשים ששרדו למרות ההיסטוריה המטורפת ,המורכבת והלא הגיונית שהיתה באזור הלום הקרבות. התפעלנו יותר מהיכולת של אדריכלים מהמאה ה-12 לחשוב על מונומנטים עד הפרט הקטן (למה לצבוע אם אפשר לחרוט דוגמת טאפט על הקירות כולם?) על הירידה שלהם לפרטים (ואולי גם הכריזמה שלהם) לגרום לאנשים לבנות את זה ביד. תכלס לחצוב את זה. מספרים שמאות אלפי אנשים בנו כל מקדש במשך כמה שנים טובות.
 |
| בודהה שעבר הסבה להינדו |
 |
| תחריט במקום טאפט |
יש עשרות (שאנחנו ראינו) אולי אפילו מאות מקדשים, הם שונים בסגנונם ובתקופה (מאה שנה לפה או לשם).
רב המקדשים עברו שיקום ע"י אונסקו לאחר שנהרסו מספר פעמים ע"י מלחמות דת, מלחמות של כובשים, מלחמת אחים, וגם הטבע "פירגן" עם עצים עם שורשים אימתניים. מדהים לראות איך עץ אחד יכול להרוס מקדש ולמוטט אותו לחלוטין רק כי החליט להצמיח שורשים בדיוק על הקיר התומך. דוגמה מושלמת היא במקדש המפורסם מהסרט Tomb Raider.
רב המקדשים עברו שיקום ע"י אונסקו לאחר שנהרסו מספר פעמים ע"י מלחמות דת, מלחמות של כובשים, מלחמת אחים, וגם הטבע "פירגן" עם עצים עם שורשים אימתניים. מדהים לראות איך עץ אחד יכול להרוס מקדש ולמוטט אותו לחלוטין רק כי החליט להצמיח שורשים בדיוק על הקיר התומך. דוגמה מושלמת היא במקדש המפורסם מהסרט Tomb Raider.
יש מקדשים מפוזרים גם ברחבי העיר שמתויירת להפליא/להחליא..
המקומיים היחידים שאפשר לראות ברחוב אלו נהגי הריקשה, אלה שמנסים לשדל אותך להכנס למסעדה שלהם, העובדים או כל מיני בעלי מוגבלויות מקבצי נדבות, יש גם נשים שמסתובבות עם תינוקות ( לא תמיד שלהם) ומבקשות שיקנו להם חלב, סימילאק לתינוק ואז מחזירות את זה לחנות ולוקחות את הכסף.. מעין עסק כזה. עצוב.
המטבע פה הוא ריאל (יחס של $1:4,000) אבל הכל מתומחר ומשולם בדולרים. הם משתמשים במטבע שלהם רק כעודף למשהו שעולה פחות מדולר.
גם פה מתמקחים על הכל.
מתעוררים בבוקר. הטיסה לוייטנאם הערב ואורי עדיין מתלונן על כאבי אוזניים והחום עולה. אני לוקח אותו לבית חולים קרוב אבל שם אנחנו מגלים שאנחנו צריכים להמתין יותר מ-3 שעות כדי שרופא בכלל יראה אותנו. מחליטים להזמין רופא למלון.
"אני בן 54 ולא רואה כ"כ טוב, תוכלי להסתכל לו באוזן ולהגיד לי מה את רואה?", הרופא (שהגיע די מהר) האיר לענבל עם פלאפון לאוזן של אורי, רצה לנקות לו את האוזן עם כלי ממתכת (שלא ברור אם עבר עבר חיטוי או לא וביקשתי שידלג על זה) ולבסוף רשם אנטיביוטיקה אחרי שוידא שאני וענבל לא רואים שום דבר שזז באוזן של אורי (פחד שיש חרק, מסתבר שזה אפשרות בחלק הזה של הכדור). "אם האנטיביוטיקה לא תעזור תוך יומיים תלכו לבית חולים בהאנוי. הם אולי יראו יותר טוב, כי אני מאחר לפציינט הבא". האנטיביוטיקה עזרה ועברנו את הטיסה בלי בעיות מיוחדות ויום למחרת אורי כבר היה כמו חדש.
בכלל שמנו לב שזה קטע שכל פעם לפני מעבר יש מישהו חולה, מצונן, צולע ... נקודה למחשבה.
יאללה נפרדים מקמבודיה ויוצאים לכיוון ויאטנם - האנוי.
אתה כותב מדהים. ואתם טיילים אלופים. תודה שנתת לנו הצצה.
השבמחק