One Year Break

נחתנו בנפאל קטמנדו. וואו כמה לא האמנתי שהרגע הזה באמת יקרה. הייתי בטוחה שמילון דברים יתחברו וימנעו את ההגעה הזו (wishfull thinking?) חששתי מזה וציפיתי לזה בו זמנית, דיברנו על זה ככ הרבה, והנה זה ממש קרה.

לא נעים לאמר אבל הפעם האחרונה שהייתי במקום כזה זה היה בבוליביה לה-פז לפני 20 שנה בדיוק ואולי גם קובה שלפני 10 שנים די דומה. גם אז הריחות היו קשים לי, חלק מהמראות והזוהמה לא הצליחו לעבור לידי ובעיקר הבלאגנים בבטן וכל הסיפור. ומזה חששתי. הפעם אני לא ג'ינג'ית קרחת שמחפשת את עצמה, הפעם אני עם 3 ילדים ואני המבוגר האחראי. OMG

כבר ממעוף הציפור לפני שנוחתים עוברים דרך הרים ונותנים להם "כיף" בגובה העיניים, הבתים נראים פזורים בצורות וצבעים לא ברורים, כאילו ילד שיחק בלגו, סידר בתים, פיזר את המשחק וככה זה נשאר. 

לנחות בקטמנדו ישר מפינלנד, דרך השדה תעופה החדש באיסטנבול זה בערך כמו לעשות צילומי כלה ברפת של פרות בתוך החרא.
מהיערות והאויר הנקי לזיהום אויר וסביבה מהקשים בעולם, מהשקט לצפירות הרכבים, מהסדר המופתי לבלאגן וכאוס בכבישים, מניקיון ופרחים בדרכים לדרכי עפר עם ביוב זורם ואשפה מושלכת לכל עבר, מהאגם הצלול והמים שניתנים לשתיה מכל ברז שהוא לזה שאי אפשר לשתות מים שהם לא מבקבוקים, מהסאונה החמה ללחות מטורפת.

אז היום הראשון היה קשה וממש מאתגר ברמה הנפשית. לא הפסקנו לתהות האם זה היה צעד נבון להביא את שלושת האוצרות שלנו למקום כזה. לא הוסיפה לזה התנפחות הרגל של שירה במקום שבו נעקצה "לכאורה" מקרציה בפינלנד. כן היערות מאוד נעימים ומענינים, ומצטלמים מצויין אבל מסתבר שהיתושים והקרציות שורצים בהם. בטיסה לקטמנדו העקיצה התחילה להתנפח להציג מעבר צבעים מרשים בין לבן -ורוד-לתכלת, לגרד ולעשות את האזור קשה למגע. לנחות בקטמנדו מודאגים שהרופא הכי קרוב נמצא במרחק של כמעט שעה נסיעה זה לא מרגיע. אז היה המון סטרס. הרופא המקומי שהתיעצנו איתו בטלפון הציע לחכות ולראות מה קורה. זה נשמע לו כמו תגובה אלרגית וכנראה ההתנפחות מהטיסה גרמה לגרד. זה הרגע להודות לטיפות פניסטיל שלמחרת הוכיחו את עצמם.
אז אחרי לילה מוטרד ומלא תהיות וניסיונות להבין "מה עבר לנו בראש" נרדמנו לשינה לא רעה בכלל (12 שעות אבל מי סופר) והתעוררנו לבוקר חדש עם שיר בלב ורצון עז להתחיל את ההתנדבות (אבל קודם לנקות את החדרים:-)).

אז כמה מילים על הכפר האקולוגי בו אנחנו נמצאים. הכפר הוקם ע"י קרישנה ולילה (LEELA) שאיבדו את בנם שהוא היה בן 7.  הם הקימו קרן על שם בנם קווין והתחילו לבנות בכפר שלהם בית ספר אנטרופוסופי גם לילדים שהוריהם לא יכולים לשלם. בכפר יש חווה אקולוגית ביו-דינמית ברוח האנתרופוספיה ובה עובדים ומתנדבים, בית קפה (שבו אנחנו אוכלים צהרים וערב אוכל נפאלי) שכל הכנסותיו לטובת תחזוקת בית הספר, הכשירו מורות מהכפר ובנו בתים מבקבוקים לאנשים שאיבדו את בתיהם ברעידת האדמה. את הבקבוקים הם אוספים בקטמנדו וכך ממחזרים אותם. עלות הבניה היא זולה מאוד וכמעט אפסית ותוך כ4 חודשים הבית מוכן לאיכלוס (3 חדרים). בכלל הכל פה בר קיימא. מהקקי של הפרות הם מכינים קומפוסט וגז שמאפשר להם לבשל. יש להם גם סדנה לתכשיטנות שאותה הקימה לילה בכדי להעצים נשים ולתת להן ערך ומקצוע וגם עצמאות כלכלית. כל הכפר והעשיה בו היא ע"ש ולזכר קווין שבלכתו איפשר ל-122 ילדים השכלה ולפחות 2 ארוחות ביום (מאוד טעימות).
קרישנה ולילה מעוררי השראה, הכפר אותו בנו ופיתחו הוא חזון שעובד כבר כמעט 10 שנים ומתרחב מידי שנה. בעזרת תרומות ומתנדבים (שמשלמים על ההתנדבות) הם מקימים את הכפר, מתחזקים אותו ומעשירים את הילדים בידע. האנשים פה נחמדים ביותר וגם הילדים. האחריות האישית שיש לקרישנה ולילה כלפי כל אחד מבני הכפר מעוררת כ"כ הרבה רגשות ומחשבות. הערבות ההדדית שיש פה לכולם, הוכרת התודה והנתינה. מרגש.

אורי שירה ויהלי מתנדבים בנגריה ובסדנת תכשיטים,  בהתחלה שאורית (מורה אנטרופוסופית מישראל) העבירה שיעורים  הילדים הצטרפו לשיעורי סריגה (הילדים פה סורגים עם 5 מסרגות ושלי ניסו "להעלות עיניים" בלי להוציא לאף אחד עין תוך כדי) , איזה מזל שזכינו להכיר אותה ביום הראשון שלנו בנפאל.

שהילדים הגיעו לסדנת תכשיטיםהם יצרו לבד מכל מיני חרוזים,"שרשראות של חמש דקות" ואז המקומיות לימדו אותם דוגמא מורכבת במיוחד שממש הזכירה לי את התכשיטים שאבא שלי נהג לעשות. הייתי בטוחה שמראים להם את זה בכדי להרפות את ידיהם, לרגע לא חשבתי שיש סיכוי שהם ילכו עם זה עד הסוף. בעיני רוחי ראיתי כבר את הסף תיסכול הנמוך, את היאוש ואפילו את הויתור מצידם. אבל הילדים תוך שתי דקות קלטו את הרעיון, למדו את השיטה והצליחו להתמודד לבד עם כל מיני אתגרים שצצו בדרך, ישבו בסלבנות ובריכוז ובמידת הצורך תיקשרו עם המקומיות עם אנגלית, ידיים ופנטומימה. כעבור יומיים בהם בילו כל רגע פנוי בסדנה, יהלי סיים את השרשרת, ואחרי יום גם אורי סיים, לבד, עם נחישות והתמדה והמון מוטיבציה פנימית. והם גאים בעצמם ובמעשה ידיהם.  והם גאים, ואני גאה פי מאות ואלפי מונים.
שירה העדיפה ללמוד שיטות ולתת דרוד ליצירתיות שלה עם עיצובים אישיים שלה.

התוצרים של ההתנדבויות השונות

ג'קי מתנדב בנגרייה ובונה מתקני שעשועים לילדים. ביום הראשון הוא שם שני במבוקים מקבילים והיה בטוח שהילדים לא יטפסו על זה. תוך שניה הילדים (המקומיים) טיפסו על זה גם בלי המדרגות/השלבים של הסולם. מדהים לראות את האוטובוס שמביא את הילדים בבוקר לגנים (מגיל שנה וחצי) ולבתי ספר בהסעה (אוטובוס עם דלת פתוחה) ללא כל מבוגר באוטובוס פרט לנהג. הגדולים דואגים לקטנים והקטנים שקטים ומנומסים ובעיקר ממש חייכנים.

הילדים הנפאלים מטפסים על שני המקלות, התנדבות במיטבה. ילדים ישנים בגן האנטרופוספי. (האמת, עם ציורי התקרה המושלמים של עץ מטפס, פריחה, ושמיים גם לי התחשק לשכב לידם)

אני מתנדבת עם לילה ועוזרת לה לקדם את העשייה שלה, פיתוח עיסקי, שיווק, הכנה לכנס וכו'. הכי כיף לתרום בעשייה לעסק אימפקט טהור עם שתי שורות רווח. גם חברתית (העצמת נשים ברמה האישית כלכלית וחברתית ומימון בית הספר לילדים) וגם כלכלית.

אני שמחה שבחרנו את החוויה הזו לילדינו. בהחלט יש התמודדות אבל מוצאים את הדרך להתגבר. גם על העקיצת דבורה של אורי, העקיצות יתושים, קירקוקי הצפרדעים, העכבישים הענקיים והעכבישים שמקפצים, החוסר ניקיון,  והחוסר פרטיות (יש לנו 2 חדרים ושירותים בחדר, בבית של הקהילה, "הסלון והמטבח והשירותים" שייכים לכ-ל הקהילה).

ביקשנו חופש, יציאה מהקופסה ולהכיר תרבויות חדשות.  לקח לנו זמן להבין שזה מה שקיבלנו. הזדמנות לחוות חופש אחר, שלא תלוי בשום אמצעי, אלה רק במוחנו ובתפיסתנו. שחופש לא בהכרח עטוף בריזורט, פינוקים, אוכל משובח, ומנוחה. כי כל עוד עושים מה שאוהבים ומרגישים שתורמים לקהילה/ שאנשים אחרים נהנים מזה, ויש לזה השפעה חיובית על עצמך ועל האחר, זה לא ממש עבודה אלה בעיקר חופש לנשמה.

הכל זה בחירה. ואני בוחרת לראות את החוויה וההזדמנות.

אם הייתי צריך לחשוב על קונטרסט יותר גדול מאשר המעבר מפינלנד המערבית, הקרה, הנקייה והרגועה לנפאל הלחה, עם זיהום אויר, כאוס בכבישים, לכלוך ברחובות, הייתי כנראה מתקשה. אני טיילתי בנפאל אחרי הצבא לפני עשרים שנה וחשבתי שהייתי מוכן לכל זה אבל בעודי נוסע לכיוון הכפר שממנו אנחנו מתחילים אפילו לי עברו מחשבות בראש כמו "מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהבאתי את הילדים שלי לכאן?".

לפני שנצלול לתוך החוויה הנפאלית, אני רוצה רגע לסכם את החוויה הפינית.

השבוע שלנו בבקתה על האגם עבר מהר מדי. אני חושב שזה הפעם הראשונה שהעברנו שבוע בחו"ל במקום אחד כמעט בלי לצאת לטייל מסביב. יצאנו פעם אחת לטייל באזור הטירה ב-Savolinna ויום אחר להסתובב במרכז Savolinna  כדי להכיר את המקום.

שאר הימים הלכו על פשוט טיולים ביערות מסביב לבקתה, ליקוט פירות יער, דייג, שהייה בסאונה ושחייה באגם (הקפוא יש לומר :-)). אם תחפשו במילון הגדרה למילה "חופש" - זה בדיוק מה שיהיה כתוב שם.

כל יום בושלו ארוחות מעולות, כל יומיים ביקור בסופר כדי למלא את המקרר בכל טוב שיש לפינלנד להציע.

אבל כמו הרבה דברים בטיול הזה, דברים טובים נגמרים, ומתחילים דברים טובים אחרים :-).

עזבנו את הבקתה ויצאנו להעביר לילה לא רחוק משדה התעופה של הלסינקי כי הטיסה לנפאל תוכננה ליום למחרת. כשחיפשתי מלונות באזור שדה התעופה, לא היו לי הרבה אפשרויות ובטח שלא במחירים סבירים. אחרי חיפוש די נרחב מצאתי דירה לכולנו כ-40 קילומטר משדה התעופה במחיר סביר מאוד של 120 יורו, בעיירה שנקראת Järvenpää. זה לא מקום מוכר או משהו ובטח שלא מקום מתוייר אבל מדובר רק בלילה אחד לפני הטיסה בבוקר. העיירה התגלתה כמקום מאוד נחמד אם אגם (כמה מפתיע) ופארק לידו שהעברנו בו את השעתיים האחרונות שלנו בפינלנד. קינחנו בארוחה במסעדת סושי, כנראה הסושי האחרון שלנו לתקופה הקרובה.

בבוקר למחרת, הגענו לשדה התעופה, החזרנו את האוטו ותחלנו את "המסע"! מכאן בעצם אנחנו מתחילים באמת את המסע במזרח, עד כאן זה היה טיול רגיל של חודש אוגוסט. טיסה ראשונה - 3.5 שעות לאיסטנבול, 4.5 שעות המתנה לטיסה לקטמנדו.

הטיסות עברו בסדר, בלי שום אירועים מיוחדים.

והנה מתחילה החוויה הנפאלית...

לפני שעלינו לטיסה לקטמנדו העברנו 4.5 שעות בשדה התעופה החדש של איסטנבול שזה כמו להסתובב בקניון עצום, הכי מערבי שיש, עם כל הקדמה. ואז אתה נוחת בקטמנדו... כבר בנחיתה קצת מוזר לטוס יותר נמוך מחלק מהבתים (השדה ממקום בין הרים). המטוס חונה ליד הכניסה לטרמינל כאילו התמזל מזלו למצוא חנייה ליד הבית בתל אביב. ביציאה מהמטוס (מדרגות כמובן, מי שמע פה על שרוול) פוגשת אותך הלחות וזיהום האויר וכמובן שאין מה לדבר על מזגן בטרמינל.

מרגישים מיד שהגעת לאולם שלישי.

העולם אליו נכנסים לא גדול יותר מסופרמרקט סטנדרטי בישראל ואז את צריך להתחיל להבין באיזה תור לעמוד. מצד אחד, קיוסקים ממוחשבים להוצאת בקשה לויזה (הדבר היחיד שממוחשב כאן וגם זה די חדש) ותור שני לדלפק איפה שצריך לשלם על הויזה. כששואלים את הפקיד לאן צריך ללכת קודם הוא נותן לך את החופש להחליט לבד :-). כמה שזה נשמע סיוט, התהליך לא כזה מסובך ויש אנשים שעוזרים לך אם אתה נתקע.

תכננו להתחיל את הטיול בהתנדבות בכפר אקולוגי לא רחוק מקטמנדו כדי לרכך את הנחיתה כמה שאפשר ולא מיד לפגוש את הכאוס של ה-Thamel (שכונת המטיילים של קטמנדו). מחוץ לשדה התעופה חיכה לנו נהג שאמור לקחת אותנו לכפר. בעודנו הולכים לכיוון מגרש החנייה, שאלו אותי הילדים באיזה אוטו ניסע וכמובן כשראו את כל המיניואנים התחילו כבר לקבוע מי יישב איפה ולמה. תארו לכם את ההפתעה שלנו כאשר במפתיע עצר הנהג ליד סוזוקי אלטו קטנה (רכב שבישראל לא מכניסים אליו יותר משני אנשים וכלב).

אז אם אפשר לנסוע 4 אנשים על אופנוע, למה לא לנסוע 6 אנשים עם 6 מוצ'ילות בסוזוקי אלטו?!? וכן... זה אפשרי מתסבר :-)

ואז היכה בנו הכאוס של קטמנדו במלוא העוצמה. מכוניות, אופנועים, הולכי רגל, משאיות, אוטובוסים ומה לא. כולם נוסעים איך שבא להם, אבל איכשהו בתיאום מוחלט. אין מה לדבר על רמזורים, בצמתים הראשיות יש שוטר שמכוון את התנועה, אם מישהו רוצה לפנות הוא פשוט מתחיל לאט לאט להתקדם וברגע שהתנועה ממול כבר לא יכולה להספיק לפניו הוא מצליח להשתחל. לפני הצומת שני נתיבים פתאום הופכים לשלושה ולפעמים ליותר. קווי הפרדה רצופים - לא ברור למה מישהו טרח בכלל לצייר אותם על הכביש. זיהום אויר קשה, כל עוד אתה בתנועה עוד אפשר לנשום אבל אם עוצרים (ועוצרים הרבה) בא לך למות. ואנחנו 6 אנשים דחוסים בתוך סוזוקי אלטו, ואני מתפלל שהתיקים שלנו לא יעופו מהגגון (שעליו הם הונחו לא קשורים לשום דבר). ובכלל שכחתי שאנחנו אחרי כמעט 24 שעות של טיסות ומעברים.

הכפר האקולוגי שאליו הגענו נקרא Kevin Rohan Memorial Eco Foundation והוא נמצא ב- Chalnakhel שזה פרבר הנמצא כ-13 קילומטר דרומית לקטמנדו בגובה של כ-1400 מטר. שמחנו לגלות שהכפר הזה הוא שקט ואין בו לא זיהום אויר ולא ההמולה שמאפיינת את קטמנדו. להיפך, יש במתחם גינות שגדלים בהם מינים רבים של ירקות ופירות, גינת משחקים לילדים (שנבנתה לפני כשנתיים ע"י שתי משפחות ישראליות שהתנדבו כאן), בית קפה שבו אוכלים את ארוחת הצהריים והערב, נגריה, בית ספר ועוד. הכל מאוד רגוע ופסטורלי. ממבט ראשון ההחלטה להגיע לכאן בתור המקום הראשון בנפאל נראית מאוד נכונה.

קיבלנו שני חדרים עם שירותים באחד מהם בתוך מבנה שמשמש גם את הקהילה של הכפר האקולוגי. המתכונת כאן היא שאנחנו אמורים להתנדב כ- 6 שעות ביום, בכל דבר שאנחנו יכולים לתרום והם מספקים לנו מקום לישון ו-3 ארוחות ביום.

הלילה הראשון היה קשה. בכל זאת מדינת עולם שלישי, יתושים, הניקיון של החדר זה לא בדיוק מה שהתרגלנו אליו וגם העקיצה ששירה חטפה מאיזה חרק בפינלנד שוב התנפחה וזה מאוד הדאיג אותנו, על אחת כמה וכמה כי עכשיו לך תחפש כאן רופא...
אבל הניסיון מלמד שיום למחרת הדברים לרוב מסתדרים. אני בחרתי להתנדב בנגריה כי אני אוהב לעבוד עם עץ וגם יש לי קצת ניסיון מהעבר הרחוק. המשימה הראשונה שקיבלתי הייתה לבנות סולם מבמבוק בשביל מתקני המשחקים לילדים. הסולם הקודם נשבר והיה צורך בחדש. בכלל לקחתי על עצמי לתחזק את המתקנים אז גם סידרתי את הנדנדה והוספתי עוד סולם לשלב נמוך יותר.
יש כאן סדנת תכשיטים והילדים ממש התלהבו וכל יום רק חיכו לרגע שיפתחו כדי שיוכלו להמשיך לעשות שרשראות וצמידים (כמובן קיבלו הדרכה לפני זה). הכי מספק היה לשמוע מאורי: "אמא, אני כל כך אוהב להתנדב!" לא יזיק קצת נחת :-).



ענבל בחרה לתרום להם מהידע שלה ביזמות, מצגות, ניהול מוצר ושיווק אונליין. והם בדיוק והציעה להם לנסות להתחיל למכור את התכשיטים שהם מייצרים באינטרנט. ענבל התחילה לעזור להם לבנות קטלוג מוצרים ואחרי 3 ימים בהם עבדתי על מתקני המשחקים לילדי המקום, עברתי לתרום בתחום אחר שאני מבין בו - צילום. במשך כמה שעות צילמתי את כל התכשיטים שהיו מיועדים לקטלוג.

אנחנו פה כבר 5 ימים ואחרי הטלטלה של המעבר מפינלנד וההלם הראשוני של נפאל, החיים חזרו למסלולם. אנחנו לא נמצאים במקום מתוייר וכל הזמן נמצאים יחד עם אנשי הכפר, הנפאל האמיתית. האנשים שמחים ונחמדים ואנחנו זוכים לחוות את חייהם האמיתיים. היום הזמינו אותנו לחגיגת יום הולדת של קרישנה (אל האהבה) בגן ילדים אנטרופוסופי שבניהול של הכפר האקולוגי. אלה בדיוק הדברים שבשבילם רציתי להגיע לכאן. הקצב יורד לאט לאט ויחד איתו גם הדאגות. עדיין קשה לי לעקל שאין לי דאגות ואין לי לאן למהר, ששום דבר לא לוחץ עלי. אין לתאר את השלווה וכמה אני שמח שזה רק מתחיל!



היום אני, אורי ושירה עשינו טיול קטן מסביב לאגם קטן כאן (יהלי וענבל לא הצטרפו כי יהלי חטף וירוס בטן). אין קשר בין האגם הזה לאגמים בפינלנד. המים מזוהמים אבל האגם מלא דגים כי אנשים מתייחסים לאגם כקדוש ומביאים דגים חיים ומשחררים אותם באגם. קצת הזוי. אסור לדוג כמובן וכמות הדגים שיש באגם היא הזויה לגמרי.