נוחתים בהאנוי (Ha Noi) מסיאם ריפ, מתבקש Good morning Vietnam אבל נחתנו בלילה :-). מגיעים לדירת Airbnb שממוקמת ברובע העתיק של העיר במפגש רחובות צבעוני ומואר בפנסים צבעוניים. הבתים כולם צרים במיוחד, צד אחד של הבניין פונה לרחוב והצד השני פונה לחצר פנימית, באמצע יש "חדר מדרגות" רק עם מדרגות וכניסה לדירות.
הגענו להאנוי בסופ"ש כמה ימים לפני חג הטט שהוא ראש השנה הסיני שנחגג גם בוייטנאם. העיר כבר היתה בעיצומי ההכנות. עצי קומקוויט /פריחת אפרסק/ פריחת שקד נעו ברחובות על גבי אופנועים, הרחובות לבשו צבעי אדום וצהוב כמנהג הסיני, השווקים נמלאו באנשים ותנועה רבה נצפתה. בעיקר ניקיונות. חג הטט די מזכיר את יום כיפור וראש השנה שלנו. הם מנקים את בתיהם ועסקיהם היטב, מכינים סעודה ענקית עבור רוחות הבית ומתנהגים בצורה נחמדה ומנומסת לאחר. הם מקווים שרוחות הבית ידווחו לאלים על פעולתם ועל מעשיהם הטובים וכך הם יחלו שנה חדשה שתהיה טובה. האמונה אומרת שכמו שהם ירגישו בחג, כך הם ירגישו במשך כל השנה. העצים נושאי הפרי והפריחה מציינים את השפע והעושר שהם מזמנים לביתם. בחג זה הם אוכלים עופות, עוגות אורז צבעוניות ומקושטות, דגים. בני הבית מתיישבים לאכול רק לאחר שהאלים סיימו (לא כל כך הבנתי מתי הם יודעים שהם סיימו). בכל מקרה במשך 3 ימים האנשים לא עובדים ורובם נוסעים למשפחתם בכפרים.
מרכז העיר העתיקה והאגם הופכים בסופי שבוע למדרחוב שבו אנשים משחקים משחקי רחוב (כדור נוצה, מנקלה), יש במת הופעות מרכזית עם זמרים מפורסמים (בויאטנם) ממש כמו מופע בפארק הירקון עם סטיקלייטים, זיקוקים ושמחה גדולה. מסביב יש עמדות עם רמקולים ומיקרופון לכישרונות צעירים, להקות ריקוד חובבניות מושקעות, כישרונות ריקוד, והרבה קריוקי. בכל מקום, בכל בית, זיופים נוראים/חינניים לרב.
מוזר פתאום להגיע לחורף, המזג אויר בהאנוי גשום וקר ברמה שהביגוד הטרמי עבר לקדמת הבמה.
ללכת ברחובות העיר זה אתגר. מיליון אופנועים סביבך והם לא עוצרים! לא בשביל לתת זכות קדימה (חס וחלילה) ולא בשביל הולך רגל. נשמע הזוי? אבל הכל זורם וברגע שאתה מצליח להתחבר לזרם, אתה מבין איך לעבור את הכביש. וזה פשוט אבל דורש הרבה ביצים בהתחלה. כשאתה רוצה לחצות את הכביש אתה צריך לבחור רגע ואז פשוט להתחיל ללכת ולא לעצור! בעד שום הון שבעולם - לא לעצור! ללכת עם ביטחון ולא להסס. הנהגים האחרים עושים בדיוק אותו דבר ואז לא קורה שום דבר לא צפוי (כמו בלימות פתאומיות) וכולם פשוט זורמים אחרי שמחשבים במוחם בחלקיק שניה את מהירות ההתקדמות של כל האופנועים מסביב. זה מאפשר לכל אופנוע לדעת אם הוא יכול לעקוף אותך מימין או משמאל והוא מתבסס על זה שאתה לא תעצור פתאום או תתחיל להתמהמה ולשנות כיוונים. בקיצור, לא כמו שאני עשיתי שחציתי את הכביש (ניסיתי) אחרי דקות שעמדתי בצד עם הילדים וחיכיתי למקומיים שיחצו ואני איתם. משלא הגיעו מקומיים התחלתי לחצות, ואז התחרטתי. זה הרגע בו רוכבת אופנוע עשתה חרקה עם חצי צלחת לכיווני. שהאופנוע על הרגל שלה היא סימנה לי להמשיך לחצות. אני בלחץ, שואלת אם אני יכולה לעזור, מגיע אופנוען אחר ואומר לי הכל בסדר, לא קרה כלום, והופלה הרוכבת אופנוע ממשיכה לסוע עם האופנוע שלה. אני עדיין רועדת, עושה נשימות. ג'קי מתמזג כל כך יפה עם התנועה, ממש נהנית להסתכל עליו חוצה באמצע מיליון אופנועים, כמו ריקוד טנגו מתוזמן היטב.
חוץ מזה אין ממש מדרכות ואם יש הן עמוסות דוכני אוכל, שולחנות אוכל קטנים, אופנועים וכו'. הנוי היא עיר תוססת, צבעונית עם אנשים אדיבים. נורא כיף פשוט להסתובב ברחובות ולהתבונן.
לילדים היה חלום שבמהלך הטיול הם יפגשו מישהו שהם מכירים ברחוב במקרה. אורי ויהלי ממש רצו וקיוו שמישהו מהמשפחה יבוא לחגוג איתם יום הולדת בוייטנאם (כמו שדדושקה ובבושקה הגיעו ליום הולדת של שירה בגואה). אורנה אחותי החליטה שאת טבילת האש שלה במזרח ואת יום ההולדת שלה היא תעשה בוייטנאם. איתנו :). וכך יצא ש-4 חודשים שמרנו בסוד על הגעתה של אורנה ליום ההולדת ה-11 של הבנים.
ללכת ברחובות העיר זה אתגר. מיליון אופנועים סביבך והם לא עוצרים! לא בשביל לתת זכות קדימה (חס וחלילה) ולא בשביל הולך רגל. נשמע הזוי? אבל הכל זורם וברגע שאתה מצליח להתחבר לזרם, אתה מבין איך לעבור את הכביש. וזה פשוט אבל דורש הרבה ביצים בהתחלה. כשאתה רוצה לחצות את הכביש אתה צריך לבחור רגע ואז פשוט להתחיל ללכת ולא לעצור! בעד שום הון שבעולם - לא לעצור! ללכת עם ביטחון ולא להסס. הנהגים האחרים עושים בדיוק אותו דבר ואז לא קורה שום דבר לא צפוי (כמו בלימות פתאומיות) וכולם פשוט זורמים אחרי שמחשבים במוחם בחלקיק שניה את מהירות ההתקדמות של כל האופנועים מסביב. זה מאפשר לכל אופנוע לדעת אם הוא יכול לעקוף אותך מימין או משמאל והוא מתבסס על זה שאתה לא תעצור פתאום או תתחיל להתמהמה ולשנות כיוונים. בקיצור, לא כמו שאני עשיתי שחציתי את הכביש (ניסיתי) אחרי דקות שעמדתי בצד עם הילדים וחיכיתי למקומיים שיחצו ואני איתם. משלא הגיעו מקומיים התחלתי לחצות, ואז התחרטתי. זה הרגע בו רוכבת אופנוע עשתה חרקה עם חצי צלחת לכיווני. שהאופנוע על הרגל שלה היא סימנה לי להמשיך לחצות. אני בלחץ, שואלת אם אני יכולה לעזור, מגיע אופנוען אחר ואומר לי הכל בסדר, לא קרה כלום, והופלה הרוכבת אופנוע ממשיכה לסוע עם האופנוע שלה. אני עדיין רועדת, עושה נשימות. ג'קי מתמזג כל כך יפה עם התנועה, ממש נהנית להסתכל עליו חוצה באמצע מיליון אופנועים, כמו ריקוד טנגו מתוזמן היטב.
חוץ מזה אין ממש מדרכות ואם יש הן עמוסות דוכני אוכל, שולחנות אוכל קטנים, אופנועים וכו'. הנוי היא עיר תוססת, צבעונית עם אנשים אדיבים. נורא כיף פשוט להסתובב ברחובות ולהתבונן.
לילדים היה חלום שבמהלך הטיול הם יפגשו מישהו שהם מכירים ברחוב במקרה. אורי ויהלי ממש רצו וקיוו שמישהו מהמשפחה יבוא לחגוג איתם יום הולדת בוייטנאם (כמו שדדושקה ובבושקה הגיעו ליום הולדת של שירה בגואה). אורנה אחותי החליטה שאת טבילת האש שלה במזרח ואת יום ההולדת שלה היא תעשה בוייטנאם. איתנו :). וכך יצא ש-4 חודשים שמרנו בסוד על הגעתה של אורנה ליום ההולדת ה-11 של הבנים.
אחרי יומיים של הכרת העיר והסתובבות בשווקים אורנה נחתה. ההפקה יצאה לדרך. אני לקחתי את הילדים לטיול ברחובות העיר (בטענה שצריך לשים כביסה ולאכול גלידה) בזמן שג'קי חיכה לאורנה בדירה. שיתפתי את הלוקיישן שלי בלייב בכדי שהוא יוכל לדעת בכל רגע איפה אני נמצאת ולהגיע עם אורנה. מפה לשם הגעתי לכנסיה העתיקה בהאנוי ושם ראינו חתן וכלה.
זיהיתי הזדמנות להרמה ושאלתי אותם איזה קטע אם יש לחתן ולכלה אורחים שאנחנו גם מכירים? הילדים אמרו שזה יהיה מוזר..
ואז מי עוברת מולם? אורנה. לילדים לקח כמה שניות להבין מי עומדת מולם. ואז ההתרגשות הגיעה לשיאים חדשים. איזה אושר. איזו התרגשות. ישר הילדים סידרו משמרות מי ישן עם אורנה כל לילה.
ואז מי עוברת מולם? אורנה. לילדים לקח כמה שניות להבין מי עומדת מולם. ואז ההתרגשות הגיעה לשיאים חדשים. איזה אושר. איזו התרגשות. ישר הילדים סידרו משמרות מי ישן עם אורנה כל לילה.
בעצם חיכינו לאורנה כדי באמת להתחיל לטייל בהאנוי.
יום למחרת, אחרי שההלם מהגעתה של אורנה נרגע, והשאיר בעיקר את ההתרגשות, יצאנו להכיר את המקומות המעניינים בהאנוי. יצאנו לעשות סיור במוזיאון הוצ'ימין שהראה לנו שהסובייטים הקומיניסטים היו הממציאים והדוגלים האמיתיים בשיוון בין גברים לנשים והעצמה נשית, קצת על ההיסטוריה של הנשיא הנערץ הוצ'ימין, הרבה מאוד על מלחמת וייטנאם. היינו כבר במוזיאונים עשירים ומעניינים יותר, אבל הוא בכל זאת שווה ביקור קצר.
עשינו סיבובים בשווקים שלפני החג והלכנו לבית כלא "הילטון האנוי" הידוע בשם Hỏa Lò Prison שבנו הצרפתים ותיפקד בעיקר ככלא לאסירים פוליטים ובזמן מלחמת וייטנאם הכלא איכלס הכלא שבויי מלחמה אמריקאים ומתנגדי המשטר הקומוניסטי. הכלא מספר את סיפורם של האסירים, התנאים, העונשים, הבריחות, ומתעד את כל האסירים שהיו שם עד שנסגר בשנת 1975. היה מרתק.
את יום ההולדת של אורי ויהלי חגגנו בקרוז במפרץ "לאן הא" (Lan Ha) שצמוד להאלונג ביי. לאן הא נחשב ליותר נקי ופחות מתוייר. בבוקר יום ההולדת הגיע לאסוף אותנו מהדירה וואן לימוזינה עם כורסאות סטייל אמריקן קומפורט ומילאנו לילדים את הרכב בבלונים. הילדים היו בעננים, חצי מהנסיעה שארכה כ-3 שעות הם רק התלהבו מהלימוזינה ולא האמינו שביום ההולדת שלהם הם נוסעים בכזה פאר, ועוד בוייטנאם!
הגענו לספינה שנראתה מאוד צנועה מבחוץ אבל בפנים הייתה מפוארת והחדרים.. אח החדרים. נפלה לנו הלסת. חלונות קיר לאורך כל הדופן החיצונית של הספינה, הנוף שנשקף מהחלונות ובמקלחת (שגם בא היה חלון ענק החוצה) היה עוצר נשימה. ארוחת צהריים כללה 8 מנות גורמה שהתחשבו בטעם האישי (צמחוני/ דגים/בשרי). בול מה שאני אוהבת :-).
אחרי ארוחת צהרים יצאנו לטיול במערת נטפים בקטבה (אי הנשים.. כי כל הגברים יצאו לים לדוג וכל הנשים נשארו לשמור על האי)
כשחזרנו שירה ארגנה יום הולדת ליהלי ואורי שכלל משימות מצחיקות למציאת המתנות והכינה להם צלחות ממתקים והפתעות בחדר. אפילו היה להם קהל. משפחה ישראלית-סינית שגרה בסין שהייתה איתנו בקרוז. הילדה הגדולה בגיל של שירה ודוברת אנגלית, סינית ועברית. בכל אופן, היא ואחיה הקטן שמיד התחברו עם הילדים שלנו, השתתפו בחגיגות.
בערב עלינו לשתות קוקטיילים בסיפון העליון והתענגנו על סדנת בישול של פרש ספרינג רול עם שרימפסים. גילוי נאות, בטיול הפכתי לכמעט צמחונית אוכלת דגים ושרימפסים. וספרינג רול, הפך להיות המנה האהובה והמועדפת עלי. בארוחת ערב הצוות של הספינה כיבה אורות ושר לילדים יומולדת בליווי עוגת יומולדת עם נרות והודה להם שבחרו לחגוג את יום ההולדת שלהם בספינה. ובמשך כל הזמן הזה הספינה שטה לה בנופים הייחודיים של הלונג ביי. קשה להחליט אם להסתכל על החגיגות או על הצוקים המהפנטים שעוברים אותנו לאיטם.
בערב עוד ג'קי והילדים ניסו לדוג דיונונים. עוד פעילות שבעיקר עוזרת בשיווק ולא באמת מלאה בתוכן. ובכל זאת ג'קי כמעט תפס דיונון.
הבוקר בשייט טיפוסי בהלונג ביי מתחיל בשש עם שיעור טאי צ'י על הדק העליון. אתה משלם הרבה כסף על שייט של יומיים אז הם בתורם לא נותנים לך לישון :-). מנסים לדחוף בזמן המועט הזה מיליון דברים. לטאי צ'י לא התעוררנו. יצאנו לשיט קייקים בין הסלעים העצומים ובמערות בתוך הסלעים. אני ואורנה העדפנו את הראפט על הקייקים אבל הילדים לא ויתרו וכל אחד מצא לו תייר בודד להצטרף אליו לקייאק כי ג'קי היה יכול לקחת רק ילד אחד איתו בקייאק.
חזרנו לספינה לארוחת בוקר שנייה (שוב ארוחה עם 5 מנות) התחלנו את השייט חזרה להאנוי. היה מושלם. משימות של חגיגות ימי הולדת לילדים בחו"ל הסתיימו בהצלחה!
אנחנו מאוד נהנים לאכול את הארוחות שלנו כמו המקומיים על המדרכה. בכלל תופעת המסעדות שנפתחות על המדרכה עם כיסא "כתר" הפוך וכיסאות ילדים בגן הם תופעה מגניבה ביותר. המקומות האלה לרב מתמחים בסוג אוכל אחד שמגיע מלווה עם המון ירק מקומי (Pho Ga מרק עוף/ בשר עם רייס נודלס, וגג ספרינג רול עם שרימפסים וחזיר), באן-מי (סנדביץ בלחמניה בדר"כ עם עוף ופטה בשר) או פיצה מנייר אורז עם ביצי שליו על גחלים. הילדים עפים על האוכל רחוב וזו חוויה כיפית סה"כ. האוכל פה מושתת על חזיר וגם אם מבקשים צמחוני או רק דגים מקבלים גם איזה משהו עם חזיר על הדרך. הקונספט של אוכל נטול בשר לא ברור להם בשום צורה, כנראה עוף זה לא תרנגולת וחזיר זה לא בשר.
התחלנו לחשוב על לאן ממשיכים. הכוונה הראשונית הייתה לנסוע לצפון אבל מזג האויר האפור והקר הכריע וקבענו לחזור לצפון אחרי שנסיים את החודש עם אורנה. עוד יומיים מתחיל החג והרבה מקומות מתחילים להיסגר ומעברים בין מקום למקום יהיו יקרים מאוד אז צריך מהר להחליט על יעד שנהיה בו מעכשיו לפחות שבוע בלי לזוז. החלטנו לנסוע להוי אן (Hoi An). כבר כמה ימים יש דיבור על איזה וירוס קורונה שמגיע מסין. נשמע הזיה, בטח יעבור תיכף.
מתחילים לנקוט אמצעי זהירות והולכים לכל מקום עם מסיכות לפנים ולאף. מהצילומי זריחה באנקור וואט בקמבודיה אני עם שיעול של סוסה והצינון-על-מגה-מייקס שלי דורש "אינפוזיה" של טישו וטיפות אף 24 שעות. אורנה אומרת ששומעים את השיעול שלי בין הקומות במלון.
ביום האחרון שלנו בהאנוי (ממש לפני הטיסה) הלכנו לתאטרון בובות המים הויאטנמי שבו מתוארות סיטואציות מחיי היום יום של הויאטנמים בליווי תזמורת נגנים וזמרות ועשרה מפעילי בובות. מרשים בהחלט.מוזר ממש לשבת בתיאטרון עם מסיכות לפנים. מרגישים סינים.
הויאן - Hoi An
ממשיכים להוי אן. לא רציתי להעביר נסיעה של 12 שעות באוטובוס עם מסיכה על הפנים וטיסות הפנים בוייטנאם לא יקרות אפילו בימי החג. מה גם שזה סיכון מיותר עכשיו עם הוירוס. אנחנו משתדלים לצמצם זמנים במקומות סגורים.
הגענו להויאן בלילה למלון חמוד ממש עם בריכה. אחרי הקור של האנוי קצת חום ואהבה מהויאן נשמע טוב. למחרת קמנו לבוקר שימשי ונסענו על אופניים שקיבלנו מהמלון לים. בדרך חלפנו על שדות אורז, באפלו, והמון פנסים סינים שקישטו את הדרך. תכלס, 13 שנה לא עליתי על אופניים. מהפעם האחרונה שהתרסקתי מהם, היה משבר אי אמון בנינו ואני שמחה שהוא נפתר. בהחלט חוויה מתקנת. אמנם מאוד אינטנסיבי הנסיעה בכביש עם 3 ילדים על אופניים שגדולות עליהם, אופנועים ומכוניות ברקע ועוד אופניים איתנו בשביל (ולפעמים גם באפלו), אבל יש בזה גם משהו די מרגיע. ההשתלבות שלהם בכביש והסבלנות, הנהיגה האיטית והאחריות האישית שהם מגלים מעוררת השראה. התפללתי שאחת כמוני לא תפגוש אותי אחרי שתתחיל לחצות ותתחרט.
העברנו את הזמן בחוף עד ארוחת צהריים. לא תמיד אפשר למצוא ארוחת צהריים (אוכל מקומי) ברחוב. הרבה מסעדות או דוכני רחוב שמגישים אוכל לארוחת צהריים סוגרות כבר באחת וחצי כי הוייטנאמים מתחילים את היום שלהם מוקדם מאוד ולכן גם ארוחת הצהריים שלהם מוקדמת מאוד. אם רוצים מרק עוף וייטנאמי לארוחת צהריים, צריך ללכת לחפש אותו כבר ב-12 בצהריים. עבור מטיילים עצלנים כמונו זה מוקדם מדי :-) רוב מסעדות התיירים עדיין פתוחות בצהריים אבל הן יותר מערביות ויקרות.
לעיר העתיקה המפורסמת של הויאן הגענו ברגל, קסם של מקום שמשלב בין נווה צדק, למתחם שוק הפשפשים, ולראש פינה. בגלל חגיגות ראש שנה הכל מואר אפילו יותר מבדרך כלל וגם הסירות בנהר מוארות ומקושטות לחג. עשרות אם לא מאות סירות משוטים מקושטות במנורות סיניות מוארות (המנורות האלה זה סימן ההיכר של הויאן). ברגע שאתה מתקרב לנהר, קופצות עליך כל הנשים המקומיות ומנסות להציע לך 10 דקות שייט בסירה, הדלקת נרות ושליחתם על פני המים בתוך קופסת נייר וכל זה במחיר מופקע. מסביבינו אלפי אנשים, כולם מתרכזים במרכז העיר העתיקה, מזכיר קצת את רחובות ישארל בערב יום העצמאות. אווירת חג, אחרי מיקוח והורדת המחיר ב-50% שטנו בסירה מוארת ומקושטת להפליא וגם שילחנו נרות צפים עם משאלה לשנה החדשה. זמן קסם.
מזג האויר היה הפכפך בימים הראשונים שלנו בהויאן. אחרי כיומיים השמיים התחילו להתבהר והחלטנו לנסוע לטיול יום להר השיש עם כל המערות והטבע הקסום בו. נסיעה של כחצי שעה מהויאן. ישנן במקום כמה מערות מרשימות, לא מערות נטיפים אלא מערות שהוסבו להיות מקדשים בודהיסטים. יש המון סימליות ואסטטיקה. תמיד בצד ימין יהיה הטוב ובצד שמאל הרע, כמו יין ויאנג, הפרחים, הסחלבים, הירוק, הגננות, הפגודות, הפסלים, הבודהה, הhappy buddha & lady buddha. הרמוניה במיטבה. כל ה"פארק" הזה ממוקם על הר קטן שכאילו לא שייך לאיזור כי הכל שטוח מסביב וזה כאילו אלוהים (או מי שזה לא יהיה) הניח את ההר הזה שם כי לא היה לו כוח להמשיך לסחוב אותו הלאה😅
אחרי כמה ימים במלון עברנו להומסטיי. המטרה הייתה בעיקר להוריד עלויות של לינה שהיו גבוהות בגלל החג. למרות הניקיון והנוחות והמחיר האטרקטיבי של ההומסטיי החדש, ריח הצבע הטרי הטריף אותנו ולמחרת עברנו להומסטיי של מון (Moon Homestay) שהומלץ על ידי כל המשפחות, רחוב ליד המלון הראשון שבו גרנו.
הויאן היא מקום נפלא ואולטימטיבי לטיולי אופניים (שיטוטים) והגענו לחוות ירקות אקולוגיות, כפר קדרים שבו התנסינו בקדרות על אובניים, כמובן המון טיולים בשדות, לצידי הנהר, לעיר העתיקה, והאי של שוק הלילה. לעיר המסורתית בה שיחזרו מבנה של כפר וייטנאמי והרבה מהמסורות הקדומות גם של היפנים והסינים. יש שם מקדש ועץ משאלות מקסים והמון הופעות (חלקן ממש הזויות) עם רקדנים, להטוטנים, הרבה אורות ואביזרים. ממש מושקע ומומלץ. מאוהבים בהוי אן. האוירה בהוי אן מרגיעה, ואחרי שהחג כמעט הסתיים וכל התיירים הסינים נעלמו מהעיר בגלל הסגר שהתחיל בסין, הרחובות של העיר העתיקה היו פתאום קסומים מאי פעם (היה מקום לעבור 😂), הכל היה פתוח והיה אפשר להינות מהיופי האמיתי של המקום.
אני עדיין מצוננת ומשתעלת ואנשים מתחילים להתסכל עלי בצורה מחשידה. אם הייתי סינית כנראה היו מנדים אותי. התחילו להופיע המון שלטים בחניות ומסעדות שהם לא מגישים לסינים ושיש ללכת עם מסיכות לפנים. אז אם כבר מסיכות לפנים ומזג אויר קריר אז ניסע לדאנאנג (Da Nang) לראות סרט. כל ההתניידות בערים הגדולות בוייטנאם נעשת עם גראב (Grab) שזו כמו הגט טקסי המקומי. אתה לוחץ על כפתור, בוחר יעד, אחרי כ-3 דקות אוסף אותנו רכב שכבר יודע לאן אנחנו צריכים להגיע וגם המחיר ידוע אז אף אחד לא צריך לחשוש שהנהג ייקח אותנו בסיבובים כדי להרוויח עוד כסף. וזה גם נורא זול!
אחרי שיטוט בין כמה קניונים ובתי קולנוע, מצאנו בית קולנוע שבאמת מקרין סרטים באנגלית וזכינו לראות את ד"ר דוליטל (לפי גוגל כולם הציגו סרטים באנגלית אבל בתכלס רק לגבי אחד זה היה נכון). בכלל גוגל מפשל בגדול בוייטנאם. ממש קשה להסתמך עליו, לגבי מיקום של מסעדות, אם הן בכלל קיימות, הביקורות והדירוג וכנ"ל לגבי מלונות. די אכזבה. החלטנו להפוך את זה ליום כיף של סרט, החלקה על הקרח, פיצה יקרה ברמות אחרות וגלידה שווה עם מפל שוקולד (וגם כמה מוצ'י בכל מיני טעמים לנפש). הכל באותו קניון עם כיסוי פה ואף (השתדלנו). חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.
שמנו לב שכל המילים בויאטנמית שבורות להברות קצרות ולרב הם משתמשים בטון עולה/יורד/ קבוע בשביל לשנות משמעות של מילה ולכן YO עם טון עולה זה אננס, עם טון יורד זה קוקוס, ועם טון ישר זה משהו אחר לגמרי.
יום למחרת קבענו סדנת בישול עם הון, וייטנאמית חמודה ביותר (וגם מפורסמת מאוד בין המטיילים הישראלים) שבכלל גדלה בכפר ולמדה הנהח"ש. בוייטנאם נהוג שאחרי הנישואים גרים עם משפחת הבעל. הון עברה לעיר הגדולה והתגלגלה לסיורי אוכל וסדנאות בישול. מופלאה ומצחיקה. זכינו לסיור בשוק המקומי שם ערכנו את הקניות לארוחה ושמענו הסברים על הירקות הוייטנאמיים, על זה שלהיות לבן ושמן שווה יותר (מבחינת מעמד) משזוף ורזה ולכן הנשים הוייטנאמיות מכוסות מרגל ועד ראש - כדי לא להשתזף. הון סיפרה על אוכל, על איך הנשים הוייטנאמיות לעסו דברים שהורסים להם את השיניים כדי שחיילים אמריקאים לא יתחילו איתן ועוד.
המשכנו לשייט בסירת דייגים קטנה ועגולה, ואפילו דגנו קצת סרטנים קטנים, פעילות תיירותית לגמרי אבל מאוד כייפית לילדים וגם לנו. משם שטנו לביתה לסדנת בישול (שהעוזרים שלה הם בעלה והאחים שלה ושלו). היה טעים ביותר. הילדים עפו על זה שהיא נתנה להם להעלות אוכל בלהבות, האוכל היה טרי ומושלם, למדנו להכין את כל האוכל הוייטנאמי שאנחנו אוהבים ואפילו קיבלנו צ'ופסטיק ענקיים לבישול (בדיוק כמו שרציתי). זה היה אחד הימים הכייפים של הטיול בוייטנאם.
גשר הידיים כשעה נסיעה מהויאן היה יעד חובה וגם ידענו שאנחנו חייבים לבחור יום עם מזג אויר טוב אחרת חבל על הכסף. לכן חיכינו בהויאן למזג אויר טוב וכמעט ביום אחרון שלנו שם נסענו לטיול יום (בסוף ביום לא כל כך מוצלח מבחינת מזג אויר) ל Bana Hills. ביום חגיגות החצי שנה טיול שלנו, 6 חודשי טיול!
רכבל באורך של כמעט 6 ק"מ שעובר מספר רכסים עד שמגיע לתחנה הראשונה בה יש את גשר הידיים וגינות פרחים מדהימות. לצערנו הגענו במזג אויר ערפילי משהו ורב הזמן היינו בתוך ענן ולא כ"כ ראינו למרחקים. עדיין המקום מהמם. המשכנו ברכבל השני לעיר הצרפתית בה יש מתקני שעשועים לילדים ורכבות הרים אלפיניות (שנפתחו רק בצהריים בגלל מזג האויר).
שמנו לב איך מזג האויר משפיע על מצב הרוח אצל ג'קי שהתבאס שאין ראות טובה לצילום. אבל שהתבהר מעט גם הוא התעודד מעט. המקום קסום ולמשך רב היום שכחנו בכלל שאנחנו בויאטנם והרגשנו באירופה. חוץ מהבופה היקר להחריד שהבטיח סושי בתפריט אבל פרט לכמה סשימי סלמון אומללים לא היה בו כלום (ביקשתי דג הגישו לי חזיר, שהסברתי שלא אוכלת בשר הביאו לי תנין.. סוג של דג מבחינתם). היום היה לא במצב רוח שיא ונטה להתפרצויות בין אם בגלל הביאוס ממזג האויר, או מהאוכל בבופה (שהיה ממש ממש יקר, לא מגוון ולא טעים ויצאנו רעבים), או מסגירת המגלשות ההרים האלפיניות. אבל רובנו נהננו ממה שכן היה, ופחות ממה שלא יצא. נהנינו להיזכר ב-6 חודשים, ברגעי שיא, ברגעי שפל, דיברנו על לשמר, לשפר, על המקומות שהיינו בחודש האחרון (4 ארצות! (פרידה מגואה, תאילנד, קמבודיה וויאטנם).
יש ערים בעולם שידועות בזכות מומחיות מסוימת. כזו היא הוי אן. ידועה בזכות התופרים והחייטים המומחיים והיצירתיים בכל מה שקשור להעתקת דגמים לפי מידות. אורנה נדלקה על תופרת ועשתה ממנה הזמנה, לא הבנתי למה לא עשתה מחקר שוק והיא הסבירה שפשוט מצאה שם בול את מה שרצתה. הגיוני. אני הזמנתי אצל בעלת המלון שהיינו בו. אחרי שיחה נחמדה היא הראתה לי בד שבדיוק קיבלה ומפה לשם סגרתי אצלה הזמנה של משהו שמורכב מכמה דגמים של שמלות שהיו תלויות. קחי את השמלה הזו רק עם שרוולים אחרים, אורך אחר, וצווארון אחר. היא שירטטה בדיוק את מה שביקשתי ולקחה מידות. עפתי על המקצועיות. אמרה מחיר, וכאילו שלא תהיתי לגבי אורנה איך לא עשתה סקר שוק ואת המחיר שאורנה קיבלה על חולצה ושני מכנסיים, הסכמתי למחיר בלי להתמקח בכלל. בכל מקרה, שהמדידה נדחתה על ליומיים אחכ הבנתי שזה לא היא תופרת בכלל. יש לה תופרת שעובדת איתה. אפשר לאמר שקיבלתי את האוהל, שהתחפש לשמלה של שלגיה שהיה אמור להיות השמלה שלי כמעט פרצתי בבכי. יהלי הסתכל עלי במבט מנחם ואמר אמא לא נורא, נחתוך פה ושם ויהיה בסדר, אורי ושירה היו בהלם ואורנה היתה עסוקה בלתרגל איתי נשימות. ההערות נרשמו במומחיות, המידות נלקחו ובערב שאחזור תהיה מדידה אחרונה (מחר בבוקר נוסעים).
התיקונים הגיעו בעשר בלילה. בכיתי שראיתי אותם. דמעות של יאוש ושל אובדן הזדמנות לתפור לי משהו, מהולות במציאות שבאה במהירות של 150 קמ"ש יצר לפרצוף שלי. אמרתי שאני לא אלך עם זה ושאין שום קשר בין השרטוט למה שיצא. היא אמרה שאין בעיה אבל אצטרך לשלם לה 70% מהמחיר. ביקשתי להפריד את החולצה והחצאית ואולי יהיה מצב שעם אחד מהם אי פעם בפורים בקולחוי אלך עם זה.
צלצלה לתופרת זו הגיעה די מהר, לקחה מידות, סידרה חצאית ואת החולצה היא רק סגרה. הייתי מעודדת. כבר למחרת השמלה הגיעה, מדדתי ושוב אין קשר בין מה שסגרנו למה שיצא. אוף. (לא במידות ולא בצורה)
מזל שלפחות ההזמנה של אורנה יצאה מושלמת. בקיצור כבעלת מקום ללון בו היא אחלה וגם אישה ממש נחמדה, על כישורי התפירה שלה לפי מידות או דוגמאות אפשר להתווכח :-)
פרט לזה, נא טראנג היא עיר חוף סטייל אילת על סטראואידים. העיר פחות פופולרית בקרב מטיילים רגילים אבל מאוד פופולרית בקרב רוסים, כנראה שיש טיסות ישירות לכאן אז הם באים לברוח מהחורף הרוסי. הכל ברוסית, תפריטים במסעדות, שלטים, משרדי נסיעות שמיועדים רק לרוסים, מסעדות רוסיות וכו'. וכל הרוסים לובשים את אותה חולצה לבנה חצי שקופה עם קפוצ'ון כאילו הם מקבלים אותה בתור תלבושת אחידה כשהם נוחתים.
הזמנו דירה בבוקינג לפני שיצאנו מהוי אן. כאשר הגענו לבניין הדירה לא נראתה אפילו קרוב למה שראינו בתמונות. אחרי בירור קצר בעלת הבית הודתה שעשתה טעות והראתה לנו את הדירה הלא נכונה. עברנו לבניין צמוד כדי לראות את הדירה שלנו אבל הפעם רמת הנקיון בדירה הייתה מחרידה וביקשנו לבטל את ההזמנה. בעלת הבית הסכימה לא לפני שהראתה לנו דירה שלישית בבנין הקודם שאולי תתאים לנו. זה כבר נראה יותר טוב אבל גם הדירה הזו לא הייתה נקייה. בעלת הבית הייתה נחמדה ואיפשרה לנו להשאיר אצלה את הדברים שלנו בזמן שאנחנו הסתובבנו ברחובות הסמוכים בחיפוש אחרי אלטרנטיבה ראויה. בזמן החיפושים הצלחנו ליצור קשר עם דירת Airbnb באותו בניין בו היו הדירות הקודמות.
כשנכנסנו פנימה, מיד הרגשנו שזה זה. דירה קו ראשון לים שכל הים והאיים הקטנים פרוסים לרגלינו. הקטע השווה בעיקר בדירה הוא כמובן מכונת הכביסה! ומטבח (בעיקר לארוחת בוקר).
החלטנו לקחת כמה ימים רגועים בנא טראנג. יום ים, יום סיור בעיר לראות את הבודהה הענק וגם מקדש Ponagar שמזכיר את המקדשים בקמבודיה.
סוף סוף הגיע היום לבקר ב-Vinpearl
יצאנו מהבית בשמונה בבוקר כדי לחסוך את התור הארוך לרכבל. ואכן התור היה מינימלי.
בכניסה בדקו לנו חום (לוודא שאנחנו לא נשאי קורונה), משם ברכבל מעל הים לאי ההרפתקאות שכולל פארק מגלשות מים, פארק שעשועים, עולמות של חי וצומח מכל מיני סוגים, מגלשות הרים אלפיניות (מזל שהינו ביחסי כוחות שווים של מבוגרים וילדים), רצועת חוף מושלמת שבה משחקי מים סטייל wipe out וגם אומגה ענקית מראש ההר ועד התחתית.
הילדים כמובן באקסטרים רצו אומגה, לי לא היתה ברירה אלה להיות מלווה (מתכחשת לגובה, ולזה שלי ולאקסטרים אין כלום במשותף). כל הדרך התפלפלתי בלב שהילדים לא יוכלו לעשות את זה (רעה שכמוני) והם אכן לא יכלו (צריך מעל 40 קילו בגלל הרוח), שיחררתי אנחת רווחה ואז ג'קי הציע שנעשה יחד. אמאל'ה. ניסיתי לשחק אותה קולית ואמרתי "בכיף". בלב שוב התפללתי שלא יהיה לנו מקום כי כל שעה בוחרים רק 10 זוגות לעלות על התענוג הזה. הגענו ל-7 האחרונים וערכו הגרלה. נשארו רק 4 מקומות. מזל של מתחילים גם אני וגם אני ג'קי זכינו בהגרלה. הרגליים שלי התחילו לרעוד, המחשבות על השארת 3 ילדים יתומים עם אחותי עברו בראש. הפה התייבש, ואין דרך חזרה. צילמו אותנו, והעלו אותנו דרך המגלשות הרים האלפיניות לראש ההר. הליכה קצרה לעמדת השיגור עם רגליים רועדות, הרגע הגיע, קושרים אותנו, הלב דופק, דחיפה קלה ו...אנחנו מעל הפארק, הים פרוש לפנינו, הרוח באוזניים, האדרנלין בשמיים, איזה כיף! הילדים מחכים למטה, מעודדים ומפרגנים (מודעים להיסטריית גבהים שיש לאמא שלהם ולהתרחקות החרדתית שלה מאקסטרים). איזה כיף לצאת למקומות חדשים ומפתיעים. וואו.
התיקונים הגיעו בעשר בלילה. בכיתי שראיתי אותם. דמעות של יאוש ושל אובדן הזדמנות לתפור לי משהו, מהולות במציאות שבאה במהירות של 150 קמ"ש יצר לפרצוף שלי. אמרתי שאני לא אלך עם זה ושאין שום קשר בין השרטוט למה שיצא. היא אמרה שאין בעיה אבל אצטרך לשלם לה 70% מהמחיר. ביקשתי להפריד את החולצה והחצאית ואולי יהיה מצב שעם אחד מהם אי פעם בפורים בקולחוי אלך עם זה.
צלצלה לתופרת זו הגיעה די מהר, לקחה מידות, סידרה חצאית ואת החולצה היא רק סגרה. הייתי מעודדת. כבר למחרת השמלה הגיעה, מדדתי ושוב אין קשר בין מה שסגרנו למה שיצא. אוף. (לא במידות ולא בצורה)
מזל שלפחות ההזמנה של אורנה יצאה מושלמת. בקיצור כבעלת מקום ללון בו היא אחלה וגם אישה ממש נחמדה, על כישורי התפירה שלה לפי מידות או דוגמאות אפשר להתווכח :-)
נא טראנג
מהוי אן (דאנאנג) לקחנו טיסה לנא טראנג (Na Trang). החלטנו להגיע לנא טראנג בגלל שני דברים עיקריים: פארק השעשועים Vinpearl ושדות המלח שהן אטרקציה מאוד ייחודית לאיזור ובכלל. ג'קי מאוד רצה לצלם את השדות בזריחה כשכל הנשים העובדות בשדות לובשות כובע וייטנאמי ונושאות סלי מלח ומשתקפות במים של שדות המלח.פרט לזה, נא טראנג היא עיר חוף סטייל אילת על סטראואידים. העיר פחות פופולרית בקרב מטיילים רגילים אבל מאוד פופולרית בקרב רוסים, כנראה שיש טיסות ישירות לכאן אז הם באים לברוח מהחורף הרוסי. הכל ברוסית, תפריטים במסעדות, שלטים, משרדי נסיעות שמיועדים רק לרוסים, מסעדות רוסיות וכו'. וכל הרוסים לובשים את אותה חולצה לבנה חצי שקופה עם קפוצ'ון כאילו הם מקבלים אותה בתור תלבושת אחידה כשהם נוחתים.
הזמנו דירה בבוקינג לפני שיצאנו מהוי אן. כאשר הגענו לבניין הדירה לא נראתה אפילו קרוב למה שראינו בתמונות. אחרי בירור קצר בעלת הבית הודתה שעשתה טעות והראתה לנו את הדירה הלא נכונה. עברנו לבניין צמוד כדי לראות את הדירה שלנו אבל הפעם רמת הנקיון בדירה הייתה מחרידה וביקשנו לבטל את ההזמנה. בעלת הבית הסכימה לא לפני שהראתה לנו דירה שלישית בבנין הקודם שאולי תתאים לנו. זה כבר נראה יותר טוב אבל גם הדירה הזו לא הייתה נקייה. בעלת הבית הייתה נחמדה ואיפשרה לנו להשאיר אצלה את הדברים שלנו בזמן שאנחנו הסתובבנו ברחובות הסמוכים בחיפוש אחרי אלטרנטיבה ראויה. בזמן החיפושים הצלחנו ליצור קשר עם דירת Airbnb באותו בניין בו היו הדירות הקודמות.
כשנכנסנו פנימה, מיד הרגשנו שזה זה. דירה קו ראשון לים שכל הים והאיים הקטנים פרוסים לרגלינו. הקטע השווה בעיקר בדירה הוא כמובן מכונת הכביסה! ומטבח (בעיקר לארוחת בוקר).
החלטנו לקחת כמה ימים רגועים בנא טראנג. יום ים, יום סיור בעיר לראות את הבודהה הענק וגם מקדש Ponagar שמזכיר את המקדשים בקמבודיה.
סוף סוף הגיע היום לבקר ב-Vinpearl
יצאנו מהבית בשמונה בבוקר כדי לחסוך את התור הארוך לרכבל. ואכן התור היה מינימלי.
בכניסה בדקו לנו חום (לוודא שאנחנו לא נשאי קורונה), משם ברכבל מעל הים לאי ההרפתקאות שכולל פארק מגלשות מים, פארק שעשועים, עולמות של חי וצומח מכל מיני סוגים, מגלשות הרים אלפיניות (מזל שהינו ביחסי כוחות שווים של מבוגרים וילדים), רצועת חוף מושלמת שבה משחקי מים סטייל wipe out וגם אומגה ענקית מראש ההר ועד התחתית.
הילדים כמובן באקסטרים רצו אומגה, לי לא היתה ברירה אלה להיות מלווה (מתכחשת לגובה, ולזה שלי ולאקסטרים אין כלום במשותף). כל הדרך התפלפלתי בלב שהילדים לא יוכלו לעשות את זה (רעה שכמוני) והם אכן לא יכלו (צריך מעל 40 קילו בגלל הרוח), שיחררתי אנחת רווחה ואז ג'קי הציע שנעשה יחד. אמאל'ה. ניסיתי לשחק אותה קולית ואמרתי "בכיף". בלב שוב התפללתי שלא יהיה לנו מקום כי כל שעה בוחרים רק 10 זוגות לעלות על התענוג הזה. הגענו ל-7 האחרונים וערכו הגרלה. נשארו רק 4 מקומות. מזל של מתחילים גם אני וגם אני ג'קי זכינו בהגרלה. הרגליים שלי התחילו לרעוד, המחשבות על השארת 3 ילדים יתומים עם אחותי עברו בראש. הפה התייבש, ואין דרך חזרה. צילמו אותנו, והעלו אותנו דרך המגלשות הרים האלפיניות לראש ההר. הליכה קצרה לעמדת השיגור עם רגליים רועדות, הרגע הגיע, קושרים אותנו, הלב דופק, דחיפה קלה ו...אנחנו מעל הפארק, הים פרוש לפנינו, הרוח באוזניים, האדרנלין בשמיים, איזה כיף! הילדים מחכים למטה, מעודדים ומפרגנים (מודעים להיסטריית גבהים שיש לאמא שלהם ולהתרחקות החרדתית שלה מאקסטרים). איזה כיף לצאת למקומות חדשים ומפתיעים. וואו.
בפארק עצמו גילינו שהפארק כמעט ריק מאדם. התיירים הסינים שממלאים את הפארק בדרך כלל לא כאן בגלל הקורונה ובכלל יש האטה בתיירות אז יש גם פחות רוסים. האמת שיחד עם המזג האויר המושלם הרגשנו ברי מזל. לא היו תורים במתקנים בכלל. הילדים עלו ממתקן למתקן, מרכבת הרים אחת לאחרת והכל עם מקסימום המתנה של דקה.
אחרי ארוחת הצהריים הילדים גילו את המכוניות המתנגשות... תחשבו, חלום של כל ילד לעלות על מכונית מתנגשת ולא לרדת ממנה, במשך שעה שלמה! אחרי שעה נאלצנו לגרור אותם משם בשביל להמשיך לעוד מתקנים.
לאחר ש"מיצינו" את פארק השעשועים, עברנו לחלק של הפארק מים. וגם כאן, אין תור לשום מגלשה, גן עדן.
אני ואורנה קיבלנו זמן איכות במגלשות ובמתקני ההזויים בזמן שהילדים נהנו בוייפאאוט.
אחרי שמיצינו את כל המגלשות, וכמעט לפני שסגרו עלינו את המים במגלשות, החלפנו בגדים וירד החושך. עוד קצת במכוניות המתנגשות והולכים להופעת לילה של מזרקות מים. וואו בריבוע עד הירח ובחזרה. עשרות מזרקות מסונכרנות עם מוזיקה ותאורה צבעונית, ואז כל הקהל מוחא כפיים... למזרקות. הרגשנו שהמזרקות אנושיות כל כך ומלאות רגש, ממש רציתי לקחת את המזרקה-רקדנית-כחולה איתנו.
אחרי מופע המזרקות ישר ניתבו אותנו למופע אקסטראווגנדי (כך הבטיחו הפרסומים והכרוזים בכל חור בפארק). וחטפנו לפנים ולנשמה עוד וואו אחד ענק שהקיף את כל הגלקסיה וחזר! 150 רקדנים, וידאו ארט מטורף על טירה (שכל היום תהינו מה הסיפור שלה כי אין בה כלום), תלבושות מטריפות, מוזיקה מגניבה ושואו מהמם.
סגירה מושלמת ליום מושלם. היה יום כייפי, מלא צחוק, ואדרנלין. הכתרנו את היום הזה כיום חגיגות החצי שנה הרישמי בהחלט :-)
בנא טראנג גילינו את הגלידת קוקוס עם גרידת קוקוס טרי, ג'לי של הקוקוס, ממתקי קוקוס וחלב מרוכז (מעין מלבי קוקוס) המעולה, את המסעדות עם האקווריומים שבהם מלא סוגי צדפות ודגים שמזמינים ואין יותר טרי מזה (וטעים) ואת זה שכנראה הויאטנמים מאוד אוהבים לאכול תנינים.
אחרי ארוחת הצהריים הילדים גילו את המכוניות המתנגשות... תחשבו, חלום של כל ילד לעלות על מכונית מתנגשת ולא לרדת ממנה, במשך שעה שלמה! אחרי שעה נאלצנו לגרור אותם משם בשביל להמשיך לעוד מתקנים.
לאחר ש"מיצינו" את פארק השעשועים, עברנו לחלק של הפארק מים. וגם כאן, אין תור לשום מגלשה, גן עדן.
אני ואורנה קיבלנו זמן איכות במגלשות ובמתקני ההזויים בזמן שהילדים נהנו בוייפאאוט.
אחרי שמיצינו את כל המגלשות, וכמעט לפני שסגרו עלינו את המים במגלשות, החלפנו בגדים וירד החושך. עוד קצת במכוניות המתנגשות והולכים להופעת לילה של מזרקות מים. וואו בריבוע עד הירח ובחזרה. עשרות מזרקות מסונכרנות עם מוזיקה ותאורה צבעונית, ואז כל הקהל מוחא כפיים... למזרקות. הרגשנו שהמזרקות אנושיות כל כך ומלאות רגש, ממש רציתי לקחת את המזרקה-רקדנית-כחולה איתנו.
אחרי מופע המזרקות ישר ניתבו אותנו למופע אקסטראווגנדי (כך הבטיחו הפרסומים והכרוזים בכל חור בפארק). וחטפנו לפנים ולנשמה עוד וואו אחד ענק שהקיף את כל הגלקסיה וחזר! 150 רקדנים, וידאו ארט מטורף על טירה (שכל היום תהינו מה הסיפור שלה כי אין בה כלום), תלבושות מטריפות, מוזיקה מגניבה ושואו מהמם.
סגירה מושלמת ליום מושלם. היה יום כייפי, מלא צחוק, ואדרנלין. הכתרנו את היום הזה כיום חגיגות החצי שנה הרישמי בהחלט :-)
בוקר אחד ג'קי נזכר שהוא לא הלך לצלם את שדות המלח. רבות התלבטנו אם לנסוע כולנו לשם שזה אומר השכמה בארבע וחצי בבוקר, נסיעה של שעה ואז... להסתכל על ג'קי מחפש מה לצלם... נזכרתי שלפני חודש וחצי כבר היינו בסרט הזה כשקמנו כולנו לראות את הזריחה בקמבודיה. וגם נצטרך לשכור מונית הלוך-חזור במחיר יקר מאוד. הוחלט שג'קי ישכור אופנוע ויסע לבד. החלטה שהתבררה כנכונה מאוד :-)
ג'קי התעורר בארבע וחצי ויצא לכיוון. מזג האויר לא העיר פנים ובדרך התחיל לרדת גשם. שדות המלח מצטלמים יפה כשיש מזג אויר טוב והגשם לא התאים לתוכניות. אבל קצת גשם לא ישבור אף אחד. לקח איזה חצי שעה למצוא את המקום. הגשם פסק בינתיים והשמש יצאה. המקום היה רחוק מאוד מהתמונות שראינו באינטרנט. נתחיל מזה שהשומר לא נתן לג'קי להיכנס לשטח שדות המלח בגלל הקורונה. וגם במקום נשים עם כובעים וייטנאמים נושאות סלים של מלח היו גברים עם כובע רגיל לגמרי סוחבים מלח במריצות. כל הקסם שהיה אמור להיות למקום, פשוט לא היה שם.
אז במקום שדות מלח ג'קי מצא את עצמו בשבע בבוקר בחוף המקומי, משחק כדורגל עם חברות ילדים מקומים ותייר דני. אחרי זה הוא עוד שתה קפה עם אותו תייר דני שמסתבר שגר שם וגם עצר לארוחת בוקר בצורת מרק סרטנים מקומי. כל החוויה הוגדרה ע"י ג'קי כמאוד מרעננת ומפתיעה.
ג'קי התעורר בארבע וחצי ויצא לכיוון. מזג האויר לא העיר פנים ובדרך התחיל לרדת גשם. שדות המלח מצטלמים יפה כשיש מזג אויר טוב והגשם לא התאים לתוכניות. אבל קצת גשם לא ישבור אף אחד. לקח איזה חצי שעה למצוא את המקום. הגשם פסק בינתיים והשמש יצאה. המקום היה רחוק מאוד מהתמונות שראינו באינטרנט. נתחיל מזה שהשומר לא נתן לג'קי להיכנס לשטח שדות המלח בגלל הקורונה. וגם במקום נשים עם כובעים וייטנאמים נושאות סלים של מלח היו גברים עם כובע רגיל לגמרי סוחבים מלח במריצות. כל הקסם שהיה אמור להיות למקום, פשוט לא היה שם.
אז במקום שדות מלח ג'קי מצא את עצמו בשבע בבוקר בחוף המקומי, משחק כדורגל עם חברות ילדים מקומים ותייר דני. אחרי זה הוא עוד שתה קפה עם אותו תייר דני שמסתבר שגר שם וגם עצר לארוחת בוקר בצורת מרק סרטנים מקומי. כל החוויה הוגדרה ע"י ג'קי כמאוד מרעננת ומפתיעה.
דאלאת
אחרי חמישה ימים בנא טראנג לקחנו אוטובוס לדאלאת (Dalat). הריצות שלנו בין מקום למקום בוייטנאם נבעו מזה שרצינו שאורנה, אחותי האהובה, תספיק להנות מכמה שיותר מקומות בוייטנאם בטיול שלה.
דאלאת בעבר הייתה עיירת נופש צרפתית עם אגם וגינות פרחים יפות. הצרפתים היו בורחים לכאן בגלל מזג האויר הנוח, כמו מזג אויר אירופאי בקיץ. היום העיר מוכרת הרבה בזכות הבית המשוגע - "Crazy House" שעוצב ע"י אדריכלית גאונה ברוח גאודי.
הגענו למלון שלנו, חדר אחד גדול לכולנו, חדר חביב ולא יותר, עם מיטות קרש וקירות בעובי של נייר. למחרת עברנו למקום טוב יותר ויצאנו לסיור בגני הפרחים בכניסה לעיר. בפנים יש אלפי זני פרחים מסודרים בגינות פרחים מעוצבות, בין נדנדות לילדים ופסלים של חיות. במקום גם חווה לגידול סחלבים. מקום ממש נחמד ויפה להעביר בו איזה שעתיים רגועות.
משם לקחנו מונית לבית המשוגע. גם מבחינת מזג אויר זה התאים להסתובב באטרקציות בתוך העיר. הבית המשוגע הוא בעצם מלון ובימים האלה נפתח גם בית קפה - "Crazy Coffee". הבית מתרחב ומתוחזק כל הזמן עם גינות חמד, גשרים על גגות, חדרי מלון בכל מיני נושאים והמון דימיון שהפך למציאות. אגב, האדריכלית גרה בחלק אחד של הבית שהוא החלק היחידי שסגור לתיירים (כל השאר פתוח לגמרי לאורחי המלון ולתיירים). עשרות מדרגות לולייניות מקשרות בין חלקי הבית השונים, כל חדר מעוצב אחרת, אחד כמו כוורת דבורים ואחר כמו בית עץ וכו'. אלפי תיירים מבקרים שם ביום, מעניין איך זה מרגיש להתאכסן במלון שכל הזמן התיירים מסתובבים במתסכלים על החדרים... לקחו פה את היצירתיות והעיפו אותה לעננים, ומאז היצירתיות פשוט יושבת על ענן מעל הבית הזה. מטורף! זה הזכיר לי את השוקולוטייר זוטר (zotter) מאוסטריה שהפך את האהבה שלו לשוקולד למקום יצירתי ומעורר השראה.
בילינו בבית המשוגע כמה שעות טובות של התפעלות והשראה. חשבו על כל הפרטים הקטנים. חלקים חדשים נמצאים בבנייה ואפשר לראות איך העובדים עובדים במסירות על כל פסל ועל כל עיקול במעקה.
יום אחד בעודינו הולכים ברחובות העיר, עצר לידינו אופנוע ועליו אדם מבוגר שהציג את עצמו בתור מדריך תיירים והציע את שירותיו לקחת אותנו ליום טיול מסביב לדאלאת. התכוונו לקחת את הסיור הזה וכבר התחלנו לברר עלויות ואפשרויות לפני זה. האיש לא היה היחיד שהציע לנו את שירותיו אבל משהו בו סיקרן ועצרנו לשמוע מה יש לו להציע. ואז האיש שלף מחברת המלצות, ממש מחברת פיזית מנייר עם המלצות אמיתיות של אנשים אמיתיים! פעם אחרונה שמישהו שלף מחברת עם המלצות היתה לפני שנים ארוכות. הוא מצא בשנייה את ההמלצות בעברית, אומנם מלפני 7 שנים אבל עדיין. משהו בו היה אמיתי ומאוד אותנטי. מסתבר שהוא היה מפקד בכוחות הדרום ונלחם לצד האמריקאים נגד שילטון הצפון בג'ונגלים ואחרי המלחמה נשלח ל"חינוך מחדש" למשך 3 שנים (רק כי היה מפקד, גנרלים נשלחו ל15 שנה וחיילים פשוטים לפחות שנים). אני מאוד התענינתי בסיפורים שהיו לו ולכן בחרנו בו. קוראים לו Rene וקבענו לצאת לסיור יום למחרת.
רנה אסף אותנו בבוקר עם חבר שלו הנהג, שניהם בני כ-70 עם עיניים טובות. התחלנו את הסיור ממקדש מהמם בשם Chùa Linh Quang שבקושי מופיע ברשימת מוקדי התיירות בגוגל והיה מרהיב. איזו דת יצירתית! דרקונים מפוסלים, שומרים מהממים בכל צד של דלת כניסה למקדש, פייות טובות, פסלי בודהה על כל צורותיו ודגש מיוחד על Lady Budha.
לכל מקום שהגענו, רנה שילב סיפורים מאירועי הקרבות במינונים נמוכים. לא ממש הבנתי אם הוא מתלהב לדבר על התקופה שגזלה כמעט 15 שנה מחייו הבוגרים, או שהוא כבר כ"כ רגיל לספר אותם שהם איבדו קצת מכוחם בעיניו, או שזו הצניעות והשלווה שהיתה בו. הוא נלחם נגד בני דודיו שהיו מהצפון, ואיבד הרבה מחבריו. עם זאת, לא נשמע בקולו (או בדעות שהשמיע) שום צער, חרטה, אשמה, כעס, או כל דבר נגד הכוחות האמריקאים שנטשו אותם והשאירו אותם לשאת בתוצאות לבדם (עבודות פרך, איבוד חירות, איבוד משפחות).
התכנון היה להמשיך לחוות קפה שבמקום שנקרא "עמק האנוי החדשה". בדרך לחוות הקפה עצרנו בחוות ליטוף. הילדים קראו על זה באינטרנט והיינו בטוחים שזו חוות כלבים של צער בעלי חיות ששם מלטפים כלבים עזובים. הכניסה עולה כסף ושיערנו שזה כתרומה לצער בעלי חיים.. להפתעתנו התברר שזו חווה תיירותית לגמרי שבה יש רק כלבים גזעיים מ5 סוגים בלבד. הכלבים מוחזקים בכלובים (ענקיים) ויש להם חצר אבל הם בעיקר אמורים לאפשר לתיירים (מקומיים בעיקר) ללטף אותם ולהצטלם איתם. עצוב ממש.
היה שם גם שדה פרחים ענק (שגם מצטלם ממש טוב). בכלל שמנו לב שהוייטנאמים ממש אוהבים להצטלם ונוסעים ללוקשיינים בעיקר בשביל להצטלם (בנות שעושות טיול טבע על נעלי עקב בשביל להגיע לספוט רק בשביל להצטלם ולחזור.)
"עמק האנוי החדשה" נקרא כך משום שזה היה אזור מלחמה ולאחר המלחמה הציעו את האזור לאנשי האנוי שרצו לצאת מהעיר ולעבור לכפר. הגידולים העיקריים באזור הם קפה, אבוקדו, פומלות, ותותים. יש חוות קפה שמשתרעות על גבעות שלמות ומגדלים שם בעיקר ערביקה, רובוסטה ומוקה.
הם מגדלים שם סמורים שאוהבים את קליפת הקפה ואז פול הקפה עובר תהליך תסיסה בקיבה שלהם ויוצא בשלמותו. הם קולים אותו והוא נחשב כקפה לאנינים. מעניין. תכלס לא יכולתי ממש להבדיל בטעם בין קפה שעבר דרך סמור (Weasels) וכזה שפשוט ירד מהעץ.
הסיור המשיך למפעל לטווית משי. הציגו לנו את כל התהליך מהביצים, לזחלים, לגלמים ואז לשיחרור המשי מהגולם (תהליך מאוד לא כייפי או הומאני לפרפר) הכנת חוטים, בדים וכו. במהלך התהליך שום חלק לא הולך לאיבוד ולהכל יש שימוש. גם לגלמים/פרפרים המתים יש שימוש. הם אוכלים אותם, וגם ג'קי, כחובב אכילת חרקים (וכל דבר) ידוע טעם ושרד בשביל לספר שזה ממש איכס.
אחרי מפעל המשי נסענו למפל הפיל (נקרא כך כיוון שפעם פילים היו באים להתרחץ במימיו). בא נגיד שבטיחות זה לא הצד החזק שלהם. הם מאוד סומכים על המטיילים ולא מאמינים גדולים בגדרות או מעקות. המפל די מרשים ואי אפשר להיכנס למים.
ליד המפל ישנו פסל ענק של ליידי בודהה שמשקיפה על האזור. בכלל האזור הזה חזק בעיקר ב Happy Budha ו Lady Budha \ Female Budha ופחות בבודהה המסורתי והרגוע.
אחרי המפל מיהרנו למפעל שמייצר אטריות אורז אבל פיספסנו והם כבר סיימו לעבוד. לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות. משם המשכנו לכפר שזמנו עצר מלכת. תושבי הכפר חיו בעבר בג'ונגלים ואחרי המלחמה קיבלו את שטח הכפר. יש להם שפה משלהם, הם חיים חיים מאוד פשוטים ללא טכנולוגיה או חשמל. הם אנשים מאוד נחמדים ומכניסי אורחים שמתפרנסים בעיקר מחקלאות, כל אחד מוכר את מה שהוא מגדל.
את היום סיימנו בתצפית על אזור הקרבות (גבעת הרדאר), נוף מרהיב. לא מצליחים לתפוס ולעכל כמה בני אדם איבדו שם את חייהם או חלק מליבם בגלל אג'נדה של מישהו אחר. בזבוז של חיים, של תקופה בחיים על כלום. ממש מעציב.
היה יום טיול מהנה ביותר ומעניין ביותר. הנופים סביב דאלאת מתאפיינים בהרים, עמקים וגבעות ויחד עם מזג האוויר המושלם עושה חשק להישאר כאן עוד הרבה ימים.
בארוחת ערב הלכנו למסעדה בה עושים את האוכל במנגל על השולחן. זה קטע חזק בויאטנם. הילדים עפים על זה מקמבודיה וזה גם די כיף, חוץ מהקטע שיוצאים מזה עם ריח של מדורה. עם כל הנאמר, זה פחות מומלץ שמגיעים רעבים (לוקח לאוכל הרבה זמן יחסית להיות מוכן) או שמגיעים יותר משני סועדים (ואנחנו שישה בלי עין רעה) או שחצי מהשולחן צמחוני אוכל דגים והשני אוכל בשר ויש רק מנגל אחד. מזל שבמסעדה הייתה "פינת ליטוף של דגים", סתם, לא באמת. פשוט היו שם דגי מאקוי כל כך ענקיים שהילדים יכלו ללטף אותם.
למחרת יש לאורנה יומולדת! הכי כיף לחגוג יומולדת :-) כיוון שאורנה מכורה לשוקולד היה לי ברור שאני חייבת למצוא עוגת שוקולד אמיתית. רב העוגות בוייטנאם הן עוגות קרם (חמאה) מאוד מקושטות ללא טעם ובטח לא ממש מתוקות או טעימות. היחס בין הקישוט לטעם הוא הפוך. אז אחרי 3 ימים של חיפושים אחרי עוגת שוקולד בגוגל וקריאת המלצות מצאתי מקום שנמצא קילומטר וחצי מאיתנו. אני ושירה עשינו התגנבות יחידים ויצאנו למשימה. מצאנו עוגת שוקולד שהרגע יצאה מהתנור ועברה זיגוג שוקולד. תפסתי אותה רגע לפני שהעמיסו עליה את שכבות הקרם חמאה. קנינו שוקולד M&M בשביל לחזק את השוקולד וגם פרח שוקולד והחבאנו את העוגה. בבוקר הפתענו את אורנה עם בלונים (שנופחו ונשמרו בחדר שלנו) ועוגת יומולדת מעולה! איזה כיף לחגוג יומולדת לאחותי, עם אחותי, בויאטנם!!!
לכבוד היומולדת (והיום המקסים) החלטנו לבקר בכל המקומות שברדיוס של 5 קילומטר מהעיר. מאוד קל להתנייד עם Grab בערים, לחיצת כפתור באפליקציה ותוך 3-5 דקות מגיע רכב לאסוף אותך לאן שצריך.
התחלנו את הטיול בארמון הקיץ של הקיסר האחרון של דרום וייטנאם - באו דאי (Bao Dai) שממוקם בראש גבעה מוקפת ביער אורנים, עם גינות מדהימות. ישנו מנחת מסוק שמוקם בדיוק ביציאה מהבונקר שהיה חפור מהבית (וכל מי שבנה ותכנן אותו נעלם באופן מסתורי ישר בסיום הבניה). לוח שחמט ענק שמסתבר שהקיסר אהב לשחק בו עם הנשים שלו (5 שהיה נשוי להן ועוד המון פילגשים) ועם אימו. מקום מעניין מאוד.
משם תפסנו מונית למקדש הפסיפס בשם Chùa Linh Phước. כבר ביקרנו בהמון מקדשים ושוב היצירתיות והגיוון הפתיעו אותנו. באופן ממש מפתיע הכל מצופה בפסיפס מרשים וצבעוני. כולל התקרה, הקירות הפסלים, המדרגות והמעקות. יש שם גם ליידי בודהה מפרחים, המון פסלי שומרים, והכל מפסיפס. המקום מאוד מתוייר ואפשר בקלות להבין למה. מדהים לדעת כמה זרמים יש לבודהיזם ואיך כל זרם מפרש ומרחיב את הדת לכיוון שונה כל פעם.
הפעמון הענק שעליו מדביקים פתקים עם משאלות וניתן לצלצל בו היה ממש אטרקציה לילדים. יש להם קטע חזק עם פתקים, וגם עם דברים שעושים רעש, ועדיף רעש חזק, וגם עם להדליק קטורת, להדליק נרות, לכבות נרות ולהדליק אותם שוב.
ביקרנו גם בתחנת הרכבת העתיקה שבה מוצגים קרונות מהמאה הקודמת, ויש גם רכבת שעדיין פועלת עם סדרן, כוון, קטר וקרונות עתיקים. ניתן לקנות כרטיסים ולנסוע כשעה לאיזה כפר באיזור. נחמד מאוד. אבל אפשר לוותר.
את שעות אחר הצהריים והשקיעה העברנו בשייט באגם על סירת פדלים בצורת ברבור. בעיקר נהנינו מזה שהילדים "נהגו" (דיוושו) ואנחנו ישבנו מאחורה עם בירה לעת שקיעה.
בערב חגגנו לאורנה בסושיה שמסתבר שהיא בבית של השף והבנות שלו הן המלצריות והסו שפיות. היה ממש נחמד אבל בא נגיש ששוב גוגל הוכיחו שלא ממש כדאי לסמוך עליהם בוייטנאם.
למחרת לקחנו רכבל למפל דנטאלה (Datanla Waterfall). אמור להיות אזור יפה עם מגלשת הרים אלפינית, פארק חבלים, אגם נחמד והמון טבע יפה. בפועל המגלשות האלפיניות הויאטנמיות יקרות פי 10 מהמגלשות האלפיניות באירופה (מחיר לא הגיוני לוייטנאם או לסיבוב ברכבת בכלל), הפארק חבלים הוא לא לילדים ועלות לילדים לרבע שעה של שימוש שווה לעלות פעילות למבוגר ל-3 שעות, והמחיר בשמיים. אבל המפל היה ממש יפה :-) וגם המקדשים באזור היו חביבים ובכלל זה טיול יום נפלא. בעיקר גם כי שוב היה יום יפה.
סיימנו את היום עם האוכל רחוב האהוב עלינו (בדאלאת) דג רד סנאפר ענק שעשוי על האש ומגיע עם ניירות אורז, המון עלים ורטבים חריפים. יאמי.
למחרת העברנו את היום רגוע בבאולינג, בעיקר התבאסנו מזה שביטלו לאמא שלי ומושי (בן זוגה האהוב שיחיה) את הנסיעה לפיליפינים בגלל וירוס הקורונה שמתחיל להתחזק ובגלל זה לא ניפגש איתה. לא הבנו למה מבטלים כל כך מוקדם, הרי בפיליפינים בכלל אין קורונה ובוייטנאם יש איזה 8 נדבקים על אוכלוסיה של 100 מיליון איש. מתחילת הטיול היתה תוכנית להיפגש איתה וזה ממש ביאס כי כבר ממש מתגעגעים אליה ולמושי.
עשינו סיבובים אחרונים בעיר כי בערב אנחנו לוקחים סליפר לילה לכיוון דלתת המקונג.
האוטובוסים מאוד נוחים עם כיסאות שכיבה יחידים בשתי קומות. חוץ מזה שהינו צריכים להיות עם מסכות פנים לכיסוי אף-פה כל משך הנסיעה והעובדה שהיה מישהו שהקיא את נשמתו (מזל שהילדים ישנו ולא שמעו כלום) והקולות שהוא עשה כמעט גרמו לי להצטרף אליו (מזל שג'קי שלף את אטמי האוזניים שעד עכשיו תהיתי למה הוא סוחב אותם) הנסיעה עברה סבבה וישנו ברובה.
הגענו בסביבות חמש בבוקר אחרי 10 שעות נסיעה. המלון שהזמנו חביב מאוד עם מצעים ממש נעימים (בכניסה למלון יש חנות מצעים:-)). אין ממש מה לעשות באזור המקונג פרט לסיורים מאורגנים לשווקים הצפים ומפעלים באיזור. קבענו סיור כזה יומיים מראש והוא נקבע למחר כי באותו בוקר לא חשבנו שנספיק להגיע (הסיור יוצא בחמש בבוקר). אז ביום הזה פשוט הסתובבנו בטיילת ליד הנהר, התאדנו מחום, עשינו סיבוב לבית העתיק שנשאר מהתקופה הצרפתית. בעל הבית הניח שכבה של 10 ס"מ של מלח מתחת לרצפת העץ כדי שטרמיטים לא יאכלו את הבית. בקיצור, שממש משעמם הולכים לראות דברים מוזרים שאפשר לגמרי לדלג עליהם. התאדנו עוד קצת והלכנו לשנ"צ.
למחרת שוב קמנו בארבע וחצי בבוקר (וכבר פינינו את החדר) לסיור עם המדריכה החמודה שהזמנו. חייבים להגיע לשוק הצף מוקדם בבוקר כי כל המסחר מתקיים בזמן הזה ובתשע בבוקר כבר אין מה לראות. שייט לשוק הצף הגדול לקח כ-45 דקות. הסוחרים על הסירות שלהם מציגים את מרכולתם על ידי כך שתולים על תורן הסירה דוגמא של מה שהם מוכרים (דלעת\בטטה\ אננס וכו'). יש גם סירות קטנות שמוכרות קפה וכאלה שמוכרות סנדוויצ'ים עם חביתה או כל סוג אוכל אחר.
כשעלה השחר ראינו שאנחנו בערפל. מצד אחד, שמיים נקיים היו חושפים בפנינו את כל היופי והצבעים אבל מצד שני הערפל הוסיף לתחושת המסתוריות והאותנטיות של המקום. נכון, אמרתי אותנטיות למרות שהשוק פועל עדיין בעיקר לצרכי תיירות, רוב המסחר עובר לאט לאט מהשוק הצף לשווקים על קרקע מוצקה. אם זאת עדיין ישנן לא מעט סירות עמוסות בכל סוגי הירקות והשוק עדיין שוקק חיים.
עברנו לאט, מנווטים את דרכינו בזהירות בין הסירות השונות. הערפל התפזר טיפה והיה אפשר להרגיש את האנרגיה עולה. קנינו סנדוויץ' מאחת הסירות, עצרנו וקנינו פירות מסירה אחרת, צילמנו המון תמונות וראינו איך האנשים האלה ממש חיים על הסירה במשך 5 ימים בשבוע. בשלב מסויים הגיע סירה עם זמר מקומי. בימי ראשון הוא עבר ממקום למקום תוך כדי שירה כדי לשמח את האנשים בשוק.
מהשוק המשכנו בשייט למפעל שמכין ממתקי קוקוס (תיירותי כבר אמרתי?). שיט בתעלה לעסק משפחתי שמכין את האיטריות אורז ומציג לך את כל השלבים. מאוד מעניין אבל תיירותי.
אחד הדברים שג'קי ציפה להם זה שיט בתעלות המקונג. אז אכן לקחו אותנו לשיט קצר בתעלה שהייתה מלאה בזבל ובעיקר בשום דבר מעניין. שמענו גם כמה סיפורי מלחמה בדרך. תכלס אפשר לוותר על הכל, פרט לשוק הצף והכנת האיטריות.
בשיחה עם המדריכה קיבלתי מענה לכל הדברים שסיקרנו אותי ממש, ויש כאלה מלא. בסוף הפוסט ריכזתי רשימה שמכילה חלק מתשובותיה.
הוצ'ימין היא עיר ענקית עם 9 מיליון תושבים ובמרכז היא מאוד מערבית עם קניונים מערביים עצומים, שדרות רחבות וחנויות יוקרה וגם שווקים מקומיים. אם אתה גר פה, יש לך את כל מה שאתה צריך.
מחר נגמר החודש עם אורנה והיא חוזרת הביתה. יצאנו לסושי פרידה עם אורנה במסעדה יוקרתית וגם סיבוב קניות קצר.
הפרידה מאורנה היתה ממש קשה. השילוב של הכיף שהיה עם אורנה בשילוב העובדה שלא נפגוש את אמא שלי בפיליפינים, התחזקות והתפרצות הקורונה בכל העולם ממש שברה את רוחי. אפשר גם להוסיף לזה את ההתנהגות של הילדים והריבים הבלתי פוסקים ביניהם על כל דבר ופתאום האפשרות לחזור לארץ לא נראתה רחוקה כל כך. אחרי לילה נטול שינה הבנתי שכך זה לא יכול להימשך. עשינו שיחה עם הילדים "יחסינו לאן" הסברנו להם את המורכבות שנמצאים בה כרגע ואת זה שלא נמשיך בטיול בכל מחיר כי אם לא מצליחים למצא את הטוב אחד בשניה וכל הזמן רבים אז לא נעים לאף אחד וחבל על הזמן. הרגשנו שכל דבר שהם צריכים לעשות (אפילו קריאת ספר) כרוכה במלחמת התשה ואנחנו כבר הותשנו.
היה יום עם רגשות קשים, עם המון נקודות למחשבה גם לנו וגם להם. בנוסף הודיעו שהבריכה של הבניין סגורה עד הודעה חדשה בגלל הקורונה והרגשנו שהכל סוגר עלינו. למחרת קמנו ליום חדש. היתה תחושה שכולנו "ישנו" ממש טוב על הדברים שנאמרו וכל אחד עשה עם עצמו בדק בית. יום הלימודים הראשון עם הילדים עבר במוטיבציית שיא מצידם. אימצנו את הנוהל של הנויימנים (משפחה שפגשנו בטיול), שיעור פרטי עם כל ילד בנפרד והשלישי בזמן זה קורא ספר. שיעורי העשרה עשינו לשלושתם יחד. הילדים חזרו להסתדר בינהם והמזג אויר בבית חזר להיות שימשי עם שמיים כחולים. הרגשנו שחזרנו לעצמנו, לגירסה הטובה שלנו. לפעמים בשביל להתפתח ולצמוח גם כמשפחה צריך לרדת ממש נמוך, לקבל ניעור ולהתרומם. משם היו שבועיים כיפיים מלאי שיחה וצחוקים. הוצ'ימין זה מקום נוח מאוד לעצור לרגע ולנוח. וזה מה שעשינו.
הילדים עשו לנו מלון הילדים שכלל קפה למיטה וארוחת בוקר מפנקת, סידור מיטות ומסאג' ממש כייפי. השיתוף פעולה בינהם היה מדהים והיה מבחינתי החלק הכי מפנק ביום. היה לנו כל כך כייף שהחלטנו ללכת לסושי הרבה יותר ממה שתיכננו. עשינו ארוחות כייפיות ומפנקות בדירה לפי הדברים שהילדים ראו בשוק, והכנו ספרינג רול כמו שלמדנו בהויאן.
עוד הכנו דג טרי עם אספרגוס ורוטב שום לימון, וגם קציצות דגים שהפכו להיות מאכל הבית.
שחגגנו שישה חודשים אורנה שאלה את הילדים איך יכול להיות שהם לא למדו עדיין מה מציק אחד לשני או מה יוצר אוירה נעימה או לא נעימה. השאלה עלתה לאויר ולא קיבלה מענה אלה היתה יותר נקודה למחשבה שהרגשתי שהעסיקה בעיקר אותי. מסתבר שהילדים למדו, הם רק היו צריכים פוש קטן שיעזור להם לממש את זה. השיחה הפתוחה שניהלנו שבה כל אחד דיבר בגילוי לב הועילה והוציאה את הטוב מכל אחד מאיתנו.
באחד הימים הלכנו למוזיאון המלחמה. האמת לא תיארנו לעצמנו שהוא יהיה כל כך גרפי אז על חלק מהאולמות קצת ריפרפנו ולחלק בחרנו לא להיכנס בגלל התמונות הקשות. הילדים למדו על המלחמה, הסיבות למלחמת וייטנאם, התוצאות, ההשלכות.
יש מצב שפעם ראשונה הם הבינו מה קורה במלחמה, שאנשים משני הצדדים מאבדים צלם אנוש, את עצמם, את החמלה. ברגע שנכנסים למלחמה מהר מאוד שוכחים את הסיבה ואת המטרה, ומה שנשאר זו רק השינאה שמלבה את עצמה. אותה מאוד קשה לכבות. הבנו שצריך להיות אמיץ בשביל לבדוק ולהבין שאין סיבה למלחמה, להודות בטעות הכואבת, ולסיימה הוא רגע קשה יותר מהרגעים בהם ממשיכים להילחם בגלל משהו היסטורי. הם ראו מה פצצה כימית עושה, לדורות קדימה. למדו על ועידת ז'נבה, פתאום כל הסיפורים על ג'ון לנון, קמבודיה, והמקומות בוייטנאם (כלא הילטון) התבהרו להם לתמונה די ברורה ועגומה. הילדים קצת לקחו את זה קשה והיה להם קשה להירדם בלילה (גם לי, זה די מטלטל), למזלנו נוהל "סרט ערב משפחתי" עשה את העבודה (גם בימים שלאחר מכן סרט ערב או טאקי משפחתי הקלו על הכניסה למיטה).
את חגיגות ה-7 חודשים עשינו כמובן בסושי (הבחירה מספר אחת שלנו ברוב קולות). הילדים רצו לצלם סירטון שבו הם מראיינים את עצמם. היה כיף. החגיגות היו לשיתוף הפעולה, הצחוקים והכיף שחזרו למשפחה.
את הימים העברנו בנוהל ארוחת בוקר, לימודים 3 שעות (שעה לכל ילד עם כל הורה + שעה קריאה), ארוחת צהריים בבית או בחוץ, טיול בעיר או לשוק (ככה זה שכולם גרגרנים), ארוחת ערב בבית שכוללת בישולים משותפים, סרט בקולנוע, סרט ערב או משחק טאקי או קלפים ולילה טוב. יהלי אפילו התמיד קצת עם שיעורי הגיטרה.
מקום אחד שחייבים לבקר בו בסביבת הוצ'ימין הוא מנהרות קו-צ'י Cu Chi Tunnels של הוייטקונג. זוהי רשת מנהרות כשעה וחצי נסיעה מהוצ'ימין. המנהרות שימשו את אנשי הוייטקונג במחלמת וייטנאם על מנת להתחבא מהאמריקאים, לטפל בפצועים, לישון, לאכול וכל דבר אחר שצריך. קיימים שלושה מפלסים, אחד בעומק 3 מטר, שני עומק 5 מטר והעמוק ביותר בעומק 10 מטרים. מספיק לזחול 30 מטר במנהרה במפלס השני כדי להבין כמה זה היה קשה להתנהל ככה.
הצטרף אלינו זוג מאנגליה וזה איפשר לילדים לתרגל את האנגלית שלהם ואפילו לספר בדיחות (מצחיקות) באנגלית. במהלך הסיור שמענו על המנהרות, הבניה שלהם, המטרה שלהם, זחלנו בתוכן, נכנסנו בהסוואה ויצאנו ממקום אחר, ראינו את חדרי הניתוח, האוכל, המנוחה, שהיו בהם. הבנו את ההבדל בין שכבות המנהרות (בעומק 3 מטר היו חדרי מבצעים וכל הדברים הנחוצים, המעבר בין החדרים היה בכפיפה קלה, בעומק 5 מטר הליכת ברווז בקושי, שימש רק למעברים בין עמדות תצפית ועמדות מערבים, ובעומק 10 מטר היה אפשר לעבור רק בזחילת תנין). שמענו על פתחי האיוורור וההטעיות שעשו לאמריקאים, על המלכודות (היו מאוד יצירתיים ואכזריים), על הנזק שהפצצות הכימיות גרמו ועדיין גורמות. על זה שנשים וגברים נלחמו כתף אל כתף. היה יום מרתק.
הגיע הזמן להיפרד (זמנית) מויאטנם. מקוים לחזור לצפון וייטנאם אחרי הפיליפינים ואחרי שהקורונה תעבור. וייטנאם היא ארץ מענינת שכל עיר בה שונה מהאחרת גם בנוף וגם באוכל, זה בעיקר בא לידי ביטוי ברוטב של הספרינג רול ובעלים שמוסיפים למרק המקומי. ההיסטוריה מרתקת ולעיתים לא כל כך ברורה. לשמחתנו יצא לנו לשמוע את הסיפור משני צדדי המתרס (לוחם של המשטר בדרום בדאלאת ושל אנשי ויאטקונג במקונג), היפה והמרגש הוא שאין בהם טיפת כעס או שינאה או האשמה (אולי בגלל שכולם בודהיסטים), יש בהם השלמה ורצון לעתיד טוב ושליו. עם המלחמות שלהם, הם סיימו.
פיליפינים הנה אנחנו באים.
דאלאת בעבר הייתה עיירת נופש צרפתית עם אגם וגינות פרחים יפות. הצרפתים היו בורחים לכאן בגלל מזג האויר הנוח, כמו מזג אויר אירופאי בקיץ. היום העיר מוכרת הרבה בזכות הבית המשוגע - "Crazy House" שעוצב ע"י אדריכלית גאונה ברוח גאודי.
הגענו למלון שלנו, חדר אחד גדול לכולנו, חדר חביב ולא יותר, עם מיטות קרש וקירות בעובי של נייר. למחרת עברנו למקום טוב יותר ויצאנו לסיור בגני הפרחים בכניסה לעיר. בפנים יש אלפי זני פרחים מסודרים בגינות פרחים מעוצבות, בין נדנדות לילדים ופסלים של חיות. במקום גם חווה לגידול סחלבים. מקום ממש נחמד ויפה להעביר בו איזה שעתיים רגועות.
משם לקחנו מונית לבית המשוגע. גם מבחינת מזג אויר זה התאים להסתובב באטרקציות בתוך העיר. הבית המשוגע הוא בעצם מלון ובימים האלה נפתח גם בית קפה - "Crazy Coffee". הבית מתרחב ומתוחזק כל הזמן עם גינות חמד, גשרים על גגות, חדרי מלון בכל מיני נושאים והמון דימיון שהפך למציאות. אגב, האדריכלית גרה בחלק אחד של הבית שהוא החלק היחידי שסגור לתיירים (כל השאר פתוח לגמרי לאורחי המלון ולתיירים). עשרות מדרגות לולייניות מקשרות בין חלקי הבית השונים, כל חדר מעוצב אחרת, אחד כמו כוורת דבורים ואחר כמו בית עץ וכו'. אלפי תיירים מבקרים שם ביום, מעניין איך זה מרגיש להתאכסן במלון שכל הזמן התיירים מסתובבים במתסכלים על החדרים... לקחו פה את היצירתיות והעיפו אותה לעננים, ומאז היצירתיות פשוט יושבת על ענן מעל הבית הזה. מטורף! זה הזכיר לי את השוקולוטייר זוטר (zotter) מאוסטריה שהפך את האהבה שלו לשוקולד למקום יצירתי ומעורר השראה.
בילינו בבית המשוגע כמה שעות טובות של התפעלות והשראה. חשבו על כל הפרטים הקטנים. חלקים חדשים נמצאים בבנייה ואפשר לראות איך העובדים עובדים במסירות על כל פסל ועל כל עיקול במעקה.
יום אחד בעודינו הולכים ברחובות העיר, עצר לידינו אופנוע ועליו אדם מבוגר שהציג את עצמו בתור מדריך תיירים והציע את שירותיו לקחת אותנו ליום טיול מסביב לדאלאת. התכוונו לקחת את הסיור הזה וכבר התחלנו לברר עלויות ואפשרויות לפני זה. האיש לא היה היחיד שהציע לנו את שירותיו אבל משהו בו סיקרן ועצרנו לשמוע מה יש לו להציע. ואז האיש שלף מחברת המלצות, ממש מחברת פיזית מנייר עם המלצות אמיתיות של אנשים אמיתיים! פעם אחרונה שמישהו שלף מחברת עם המלצות היתה לפני שנים ארוכות. הוא מצא בשנייה את ההמלצות בעברית, אומנם מלפני 7 שנים אבל עדיין. משהו בו היה אמיתי ומאוד אותנטי. מסתבר שהוא היה מפקד בכוחות הדרום ונלחם לצד האמריקאים נגד שילטון הצפון בג'ונגלים ואחרי המלחמה נשלח ל"חינוך מחדש" למשך 3 שנים (רק כי היה מפקד, גנרלים נשלחו ל15 שנה וחיילים פשוטים לפחות שנים). אני מאוד התענינתי בסיפורים שהיו לו ולכן בחרנו בו. קוראים לו Rene וקבענו לצאת לסיור יום למחרת.
רנה אסף אותנו בבוקר עם חבר שלו הנהג, שניהם בני כ-70 עם עיניים טובות. התחלנו את הסיור ממקדש מהמם בשם Chùa Linh Quang שבקושי מופיע ברשימת מוקדי התיירות בגוגל והיה מרהיב. איזו דת יצירתית! דרקונים מפוסלים, שומרים מהממים בכל צד של דלת כניסה למקדש, פייות טובות, פסלי בודהה על כל צורותיו ודגש מיוחד על Lady Budha.
לכל מקום שהגענו, רנה שילב סיפורים מאירועי הקרבות במינונים נמוכים. לא ממש הבנתי אם הוא מתלהב לדבר על התקופה שגזלה כמעט 15 שנה מחייו הבוגרים, או שהוא כבר כ"כ רגיל לספר אותם שהם איבדו קצת מכוחם בעיניו, או שזו הצניעות והשלווה שהיתה בו. הוא נלחם נגד בני דודיו שהיו מהצפון, ואיבד הרבה מחבריו. עם זאת, לא נשמע בקולו (או בדעות שהשמיע) שום צער, חרטה, אשמה, כעס, או כל דבר נגד הכוחות האמריקאים שנטשו אותם והשאירו אותם לשאת בתוצאות לבדם (עבודות פרך, איבוד חירות, איבוד משפחות).
התכנון היה להמשיך לחוות קפה שבמקום שנקרא "עמק האנוי החדשה". בדרך לחוות הקפה עצרנו בחוות ליטוף. הילדים קראו על זה באינטרנט והיינו בטוחים שזו חוות כלבים של צער בעלי חיות ששם מלטפים כלבים עזובים. הכניסה עולה כסף ושיערנו שזה כתרומה לצער בעלי חיים.. להפתעתנו התברר שזו חווה תיירותית לגמרי שבה יש רק כלבים גזעיים מ5 סוגים בלבד. הכלבים מוחזקים בכלובים (ענקיים) ויש להם חצר אבל הם בעיקר אמורים לאפשר לתיירים (מקומיים בעיקר) ללטף אותם ולהצטלם איתם. עצוב ממש.
היה שם גם שדה פרחים ענק (שגם מצטלם ממש טוב). בכלל שמנו לב שהוייטנאמים ממש אוהבים להצטלם ונוסעים ללוקשיינים בעיקר בשביל להצטלם (בנות שעושות טיול טבע על נעלי עקב בשביל להגיע לספוט רק בשביל להצטלם ולחזור.)
"עמק האנוי החדשה" נקרא כך משום שזה היה אזור מלחמה ולאחר המלחמה הציעו את האזור לאנשי האנוי שרצו לצאת מהעיר ולעבור לכפר. הגידולים העיקריים באזור הם קפה, אבוקדו, פומלות, ותותים. יש חוות קפה שמשתרעות על גבעות שלמות ומגדלים שם בעיקר ערביקה, רובוסטה ומוקה.
הם מגדלים שם סמורים שאוהבים את קליפת הקפה ואז פול הקפה עובר תהליך תסיסה בקיבה שלהם ויוצא בשלמותו. הם קולים אותו והוא נחשב כקפה לאנינים. מעניין. תכלס לא יכולתי ממש להבדיל בטעם בין קפה שעבר דרך סמור (Weasels) וכזה שפשוט ירד מהעץ.
הסיור המשיך למפעל לטווית משי. הציגו לנו את כל התהליך מהביצים, לזחלים, לגלמים ואז לשיחרור המשי מהגולם (תהליך מאוד לא כייפי או הומאני לפרפר) הכנת חוטים, בדים וכו. במהלך התהליך שום חלק לא הולך לאיבוד ולהכל יש שימוש. גם לגלמים/פרפרים המתים יש שימוש. הם אוכלים אותם, וגם ג'קי, כחובב אכילת חרקים (וכל דבר) ידוע טעם ושרד בשביל לספר שזה ממש איכס.
אחרי מפעל המשי נסענו למפל הפיל (נקרא כך כיוון שפעם פילים היו באים להתרחץ במימיו). בא נגיד שבטיחות זה לא הצד החזק שלהם. הם מאוד סומכים על המטיילים ולא מאמינים גדולים בגדרות או מעקות. המפל די מרשים ואי אפשר להיכנס למים.
ליד המפל ישנו פסל ענק של ליידי בודהה שמשקיפה על האזור. בכלל האזור הזה חזק בעיקר ב Happy Budha ו Lady Budha \ Female Budha ופחות בבודהה המסורתי והרגוע.
אחרי המפל מיהרנו למפעל שמייצר אטריות אורז אבל פיספסנו והם כבר סיימו לעבוד. לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות. משם המשכנו לכפר שזמנו עצר מלכת. תושבי הכפר חיו בעבר בג'ונגלים ואחרי המלחמה קיבלו את שטח הכפר. יש להם שפה משלהם, הם חיים חיים מאוד פשוטים ללא טכנולוגיה או חשמל. הם אנשים מאוד נחמדים ומכניסי אורחים שמתפרנסים בעיקר מחקלאות, כל אחד מוכר את מה שהוא מגדל.
את היום סיימנו בתצפית על אזור הקרבות (גבעת הרדאר), נוף מרהיב. לא מצליחים לתפוס ולעכל כמה בני אדם איבדו שם את חייהם או חלק מליבם בגלל אג'נדה של מישהו אחר. בזבוז של חיים, של תקופה בחיים על כלום. ממש מעציב.
היה יום טיול מהנה ביותר ומעניין ביותר. הנופים סביב דאלאת מתאפיינים בהרים, עמקים וגבעות ויחד עם מזג האוויר המושלם עושה חשק להישאר כאן עוד הרבה ימים.
בארוחת ערב הלכנו למסעדה בה עושים את האוכל במנגל על השולחן. זה קטע חזק בויאטנם. הילדים עפים על זה מקמבודיה וזה גם די כיף, חוץ מהקטע שיוצאים מזה עם ריח של מדורה. עם כל הנאמר, זה פחות מומלץ שמגיעים רעבים (לוקח לאוכל הרבה זמן יחסית להיות מוכן) או שמגיעים יותר משני סועדים (ואנחנו שישה בלי עין רעה) או שחצי מהשולחן צמחוני אוכל דגים והשני אוכל בשר ויש רק מנגל אחד. מזל שבמסעדה הייתה "פינת ליטוף של דגים", סתם, לא באמת. פשוט היו שם דגי מאקוי כל כך ענקיים שהילדים יכלו ללטף אותם.
למחרת יש לאורנה יומולדת! הכי כיף לחגוג יומולדת :-) כיוון שאורנה מכורה לשוקולד היה לי ברור שאני חייבת למצוא עוגת שוקולד אמיתית. רב העוגות בוייטנאם הן עוגות קרם (חמאה) מאוד מקושטות ללא טעם ובטח לא ממש מתוקות או טעימות. היחס בין הקישוט לטעם הוא הפוך. אז אחרי 3 ימים של חיפושים אחרי עוגת שוקולד בגוגל וקריאת המלצות מצאתי מקום שנמצא קילומטר וחצי מאיתנו. אני ושירה עשינו התגנבות יחידים ויצאנו למשימה. מצאנו עוגת שוקולד שהרגע יצאה מהתנור ועברה זיגוג שוקולד. תפסתי אותה רגע לפני שהעמיסו עליה את שכבות הקרם חמאה. קנינו שוקולד M&M בשביל לחזק את השוקולד וגם פרח שוקולד והחבאנו את העוגה. בבוקר הפתענו את אורנה עם בלונים (שנופחו ונשמרו בחדר שלנו) ועוגת יומולדת מעולה! איזה כיף לחגוג יומולדת לאחותי, עם אחותי, בויאטנם!!!
התחלנו את הטיול בארמון הקיץ של הקיסר האחרון של דרום וייטנאם - באו דאי (Bao Dai) שממוקם בראש גבעה מוקפת ביער אורנים, עם גינות מדהימות. ישנו מנחת מסוק שמוקם בדיוק ביציאה מהבונקר שהיה חפור מהבית (וכל מי שבנה ותכנן אותו נעלם באופן מסתורי ישר בסיום הבניה). לוח שחמט ענק שמסתבר שהקיסר אהב לשחק בו עם הנשים שלו (5 שהיה נשוי להן ועוד המון פילגשים) ועם אימו. מקום מעניין מאוד.
משם תפסנו מונית למקדש הפסיפס בשם Chùa Linh Phước. כבר ביקרנו בהמון מקדשים ושוב היצירתיות והגיוון הפתיעו אותנו. באופן ממש מפתיע הכל מצופה בפסיפס מרשים וצבעוני. כולל התקרה, הקירות הפסלים, המדרגות והמעקות. יש שם גם ליידי בודהה מפרחים, המון פסלי שומרים, והכל מפסיפס. המקום מאוד מתוייר ואפשר בקלות להבין למה. מדהים לדעת כמה זרמים יש לבודהיזם ואיך כל זרם מפרש ומרחיב את הדת לכיוון שונה כל פעם.
הפעמון הענק שעליו מדביקים פתקים עם משאלות וניתן לצלצל בו היה ממש אטרקציה לילדים. יש להם קטע חזק עם פתקים, וגם עם דברים שעושים רעש, ועדיף רעש חזק, וגם עם להדליק קטורת, להדליק נרות, לכבות נרות ולהדליק אותם שוב.
ביקרנו גם בתחנת הרכבת העתיקה שבה מוצגים קרונות מהמאה הקודמת, ויש גם רכבת שעדיין פועלת עם סדרן, כוון, קטר וקרונות עתיקים. ניתן לקנות כרטיסים ולנסוע כשעה לאיזה כפר באיזור. נחמד מאוד. אבל אפשר לוותר.
את שעות אחר הצהריים והשקיעה העברנו בשייט באגם על סירת פדלים בצורת ברבור. בעיקר נהנינו מזה שהילדים "נהגו" (דיוושו) ואנחנו ישבנו מאחורה עם בירה לעת שקיעה.
בערב חגגנו לאורנה בסושיה שמסתבר שהיא בבית של השף והבנות שלו הן המלצריות והסו שפיות. היה ממש נחמד אבל בא נגיש ששוב גוגל הוכיחו שלא ממש כדאי לסמוך עליהם בוייטנאם.
למחרת לקחנו רכבל למפל דנטאלה (Datanla Waterfall). אמור להיות אזור יפה עם מגלשת הרים אלפינית, פארק חבלים, אגם נחמד והמון טבע יפה. בפועל המגלשות האלפיניות הויאטנמיות יקרות פי 10 מהמגלשות האלפיניות באירופה (מחיר לא הגיוני לוייטנאם או לסיבוב ברכבת בכלל), הפארק חבלים הוא לא לילדים ועלות לילדים לרבע שעה של שימוש שווה לעלות פעילות למבוגר ל-3 שעות, והמחיר בשמיים. אבל המפל היה ממש יפה :-) וגם המקדשים באזור היו חביבים ובכלל זה טיול יום נפלא. בעיקר גם כי שוב היה יום יפה.
סיימנו את היום עם האוכל רחוב האהוב עלינו (בדאלאת) דג רד סנאפר ענק שעשוי על האש ומגיע עם ניירות אורז, המון עלים ורטבים חריפים. יאמי.
למחרת העברנו את היום רגוע בבאולינג, בעיקר התבאסנו מזה שביטלו לאמא שלי ומושי (בן זוגה האהוב שיחיה) את הנסיעה לפיליפינים בגלל וירוס הקורונה שמתחיל להתחזק ובגלל זה לא ניפגש איתה. לא הבנו למה מבטלים כל כך מוקדם, הרי בפיליפינים בכלל אין קורונה ובוייטנאם יש איזה 8 נדבקים על אוכלוסיה של 100 מיליון איש. מתחילת הטיול היתה תוכנית להיפגש איתה וזה ממש ביאס כי כבר ממש מתגעגעים אליה ולמושי.
עשינו סיבובים אחרונים בעיר כי בערב אנחנו לוקחים סליפר לילה לכיוון דלתת המקונג.
האוטובוסים מאוד נוחים עם כיסאות שכיבה יחידים בשתי קומות. חוץ מזה שהינו צריכים להיות עם מסכות פנים לכיסוי אף-פה כל משך הנסיעה והעובדה שהיה מישהו שהקיא את נשמתו (מזל שהילדים ישנו ולא שמעו כלום) והקולות שהוא עשה כמעט גרמו לי להצטרף אליו (מזל שג'קי שלף את אטמי האוזניים שעד עכשיו תהיתי למה הוא סוחב אותם) הנסיעה עברה סבבה וישנו ברובה.
דלתת המקונג
אחרי נסיעת לילה הגענו לעיר בשם Can Tho בדלתת המקונג שממנה יוצאים כל הסיורים בשווקים הצפים באיזור. מזג האוויר השתנה מאוד, מקרירות של הרים (חולצות ארוכות בערב) הגענו ל-35 מעלות חום ומאה אחוזי לחות.הגענו בסביבות חמש בבוקר אחרי 10 שעות נסיעה. המלון שהזמנו חביב מאוד עם מצעים ממש נעימים (בכניסה למלון יש חנות מצעים:-)). אין ממש מה לעשות באזור המקונג פרט לסיורים מאורגנים לשווקים הצפים ומפעלים באיזור. קבענו סיור כזה יומיים מראש והוא נקבע למחר כי באותו בוקר לא חשבנו שנספיק להגיע (הסיור יוצא בחמש בבוקר). אז ביום הזה פשוט הסתובבנו בטיילת ליד הנהר, התאדנו מחום, עשינו סיבוב לבית העתיק שנשאר מהתקופה הצרפתית. בעל הבית הניח שכבה של 10 ס"מ של מלח מתחת לרצפת העץ כדי שטרמיטים לא יאכלו את הבית. בקיצור, שממש משעמם הולכים לראות דברים מוזרים שאפשר לגמרי לדלג עליהם. התאדנו עוד קצת והלכנו לשנ"צ.
למחרת שוב קמנו בארבע וחצי בבוקר (וכבר פינינו את החדר) לסיור עם המדריכה החמודה שהזמנו. חייבים להגיע לשוק הצף מוקדם בבוקר כי כל המסחר מתקיים בזמן הזה ובתשע בבוקר כבר אין מה לראות. שייט לשוק הצף הגדול לקח כ-45 דקות. הסוחרים על הסירות שלהם מציגים את מרכולתם על ידי כך שתולים על תורן הסירה דוגמא של מה שהם מוכרים (דלעת\בטטה\ אננס וכו'). יש גם סירות קטנות שמוכרות קפה וכאלה שמוכרות סנדוויצ'ים עם חביתה או כל סוג אוכל אחר.
כשעלה השחר ראינו שאנחנו בערפל. מצד אחד, שמיים נקיים היו חושפים בפנינו את כל היופי והצבעים אבל מצד שני הערפל הוסיף לתחושת המסתוריות והאותנטיות של המקום. נכון, אמרתי אותנטיות למרות שהשוק פועל עדיין בעיקר לצרכי תיירות, רוב המסחר עובר לאט לאט מהשוק הצף לשווקים על קרקע מוצקה. אם זאת עדיין ישנן לא מעט סירות עמוסות בכל סוגי הירקות והשוק עדיין שוקק חיים.
עברנו לאט, מנווטים את דרכינו בזהירות בין הסירות השונות. הערפל התפזר טיפה והיה אפשר להרגיש את האנרגיה עולה. קנינו סנדוויץ' מאחת הסירות, עצרנו וקנינו פירות מסירה אחרת, צילמנו המון תמונות וראינו איך האנשים האלה ממש חיים על הסירה במשך 5 ימים בשבוע. בשלב מסויים הגיע סירה עם זמר מקומי. בימי ראשון הוא עבר ממקום למקום תוך כדי שירה כדי לשמח את האנשים בשוק.
מהשוק המשכנו בשייט למפעל שמכין ממתקי קוקוס (תיירותי כבר אמרתי?). שיט בתעלה לעסק משפחתי שמכין את האיטריות אורז ומציג לך את כל השלבים. מאוד מעניין אבל תיירותי.
אחד הדברים שג'קי ציפה להם זה שיט בתעלות המקונג. אז אכן לקחו אותנו לשיט קצר בתעלה שהייתה מלאה בזבל ובעיקר בשום דבר מעניין. שמענו גם כמה סיפורי מלחמה בדרך. תכלס אפשר לוותר על הכל, פרט לשוק הצף והכנת האיטריות.
בשיחה עם המדריכה קיבלתי מענה לכל הדברים שסיקרנו אותי ממש, ויש כאלה מלא. בסוף הפוסט ריכזתי רשימה שמכילה חלק מתשובותיה.
הוצ'ימין - Ho Chi Minh
חזרנו מהשייט בסביבות אחת וחצי ושעה אחרי כבר היינו על סליפר יום של 3 שעות להוצ'ימין. שכרנו דירת Airbnb בבניין מפואר שכולל בריכה וחדר כושר, דירה מפנקת עם... מכונת כביסה! ומטבח מפנק מאוד והכל במרחק 5 דקות הליכה מהמרכז.הוצ'ימין היא עיר ענקית עם 9 מיליון תושבים ובמרכז היא מאוד מערבית עם קניונים מערביים עצומים, שדרות רחבות וחנויות יוקרה וגם שווקים מקומיים. אם אתה גר פה, יש לך את כל מה שאתה צריך.
מחר נגמר החודש עם אורנה והיא חוזרת הביתה. יצאנו לסושי פרידה עם אורנה במסעדה יוקרתית וגם סיבוב קניות קצר.
הפרידה מאורנה היתה ממש קשה. השילוב של הכיף שהיה עם אורנה בשילוב העובדה שלא נפגוש את אמא שלי בפיליפינים, התחזקות והתפרצות הקורונה בכל העולם ממש שברה את רוחי. אפשר גם להוסיף לזה את ההתנהגות של הילדים והריבים הבלתי פוסקים ביניהם על כל דבר ופתאום האפשרות לחזור לארץ לא נראתה רחוקה כל כך. אחרי לילה נטול שינה הבנתי שכך זה לא יכול להימשך. עשינו שיחה עם הילדים "יחסינו לאן" הסברנו להם את המורכבות שנמצאים בה כרגע ואת זה שלא נמשיך בטיול בכל מחיר כי אם לא מצליחים למצא את הטוב אחד בשניה וכל הזמן רבים אז לא נעים לאף אחד וחבל על הזמן. הרגשנו שכל דבר שהם צריכים לעשות (אפילו קריאת ספר) כרוכה במלחמת התשה ואנחנו כבר הותשנו.
היה יום עם רגשות קשים, עם המון נקודות למחשבה גם לנו וגם להם. בנוסף הודיעו שהבריכה של הבניין סגורה עד הודעה חדשה בגלל הקורונה והרגשנו שהכל סוגר עלינו. למחרת קמנו ליום חדש. היתה תחושה שכולנו "ישנו" ממש טוב על הדברים שנאמרו וכל אחד עשה עם עצמו בדק בית. יום הלימודים הראשון עם הילדים עבר במוטיבציית שיא מצידם. אימצנו את הנוהל של הנויימנים (משפחה שפגשנו בטיול), שיעור פרטי עם כל ילד בנפרד והשלישי בזמן זה קורא ספר. שיעורי העשרה עשינו לשלושתם יחד. הילדים חזרו להסתדר בינהם והמזג אויר בבית חזר להיות שימשי עם שמיים כחולים. הרגשנו שחזרנו לעצמנו, לגירסה הטובה שלנו. לפעמים בשביל להתפתח ולצמוח גם כמשפחה צריך לרדת ממש נמוך, לקבל ניעור ולהתרומם. משם היו שבועיים כיפיים מלאי שיחה וצחוקים. הוצ'ימין זה מקום נוח מאוד לעצור לרגע ולנוח. וזה מה שעשינו.
הילדים עשו לנו מלון הילדים שכלל קפה למיטה וארוחת בוקר מפנקת, סידור מיטות ומסאג' ממש כייפי. השיתוף פעולה בינהם היה מדהים והיה מבחינתי החלק הכי מפנק ביום. היה לנו כל כך כייף שהחלטנו ללכת לסושי הרבה יותר ממה שתיכננו. עשינו ארוחות כייפיות ומפנקות בדירה לפי הדברים שהילדים ראו בשוק, והכנו ספרינג רול כמו שלמדנו בהויאן.
עוד הכנו דג טרי עם אספרגוס ורוטב שום לימון, וגם קציצות דגים שהפכו להיות מאכל הבית.
שחגגנו שישה חודשים אורנה שאלה את הילדים איך יכול להיות שהם לא למדו עדיין מה מציק אחד לשני או מה יוצר אוירה נעימה או לא נעימה. השאלה עלתה לאויר ולא קיבלה מענה אלה היתה יותר נקודה למחשבה שהרגשתי שהעסיקה בעיקר אותי. מסתבר שהילדים למדו, הם רק היו צריכים פוש קטן שיעזור להם לממש את זה. השיחה הפתוחה שניהלנו שבה כל אחד דיבר בגילוי לב הועילה והוציאה את הטוב מכל אחד מאיתנו.
באחד הימים הלכנו למוזיאון המלחמה. האמת לא תיארנו לעצמנו שהוא יהיה כל כך גרפי אז על חלק מהאולמות קצת ריפרפנו ולחלק בחרנו לא להיכנס בגלל התמונות הקשות. הילדים למדו על המלחמה, הסיבות למלחמת וייטנאם, התוצאות, ההשלכות.
יש מצב שפעם ראשונה הם הבינו מה קורה במלחמה, שאנשים משני הצדדים מאבדים צלם אנוש, את עצמם, את החמלה. ברגע שנכנסים למלחמה מהר מאוד שוכחים את הסיבה ואת המטרה, ומה שנשאר זו רק השינאה שמלבה את עצמה. אותה מאוד קשה לכבות. הבנו שצריך להיות אמיץ בשביל לבדוק ולהבין שאין סיבה למלחמה, להודות בטעות הכואבת, ולסיימה הוא רגע קשה יותר מהרגעים בהם ממשיכים להילחם בגלל משהו היסטורי. הם ראו מה פצצה כימית עושה, לדורות קדימה. למדו על ועידת ז'נבה, פתאום כל הסיפורים על ג'ון לנון, קמבודיה, והמקומות בוייטנאם (כלא הילטון) התבהרו להם לתמונה די ברורה ועגומה. הילדים קצת לקחו את זה קשה והיה להם קשה להירדם בלילה (גם לי, זה די מטלטל), למזלנו נוהל "סרט ערב משפחתי" עשה את העבודה (גם בימים שלאחר מכן סרט ערב או טאקי משפחתי הקלו על הכניסה למיטה).
את חגיגות ה-7 חודשים עשינו כמובן בסושי (הבחירה מספר אחת שלנו ברוב קולות). הילדים רצו לצלם סירטון שבו הם מראיינים את עצמם. היה כיף. החגיגות היו לשיתוף הפעולה, הצחוקים והכיף שחזרו למשפחה.
את הימים העברנו בנוהל ארוחת בוקר, לימודים 3 שעות (שעה לכל ילד עם כל הורה + שעה קריאה), ארוחת צהריים בבית או בחוץ, טיול בעיר או לשוק (ככה זה שכולם גרגרנים), ארוחת ערב בבית שכוללת בישולים משותפים, סרט בקולנוע, סרט ערב או משחק טאקי או קלפים ולילה טוב. יהלי אפילו התמיד קצת עם שיעורי הגיטרה.
מקום אחד שחייבים לבקר בו בסביבת הוצ'ימין הוא מנהרות קו-צ'י Cu Chi Tunnels של הוייטקונג. זוהי רשת מנהרות כשעה וחצי נסיעה מהוצ'ימין. המנהרות שימשו את אנשי הוייטקונג במחלמת וייטנאם על מנת להתחבא מהאמריקאים, לטפל בפצועים, לישון, לאכול וכל דבר אחר שצריך. קיימים שלושה מפלסים, אחד בעומק 3 מטר, שני עומק 5 מטר והעמוק ביותר בעומק 10 מטרים. מספיק לזחול 30 מטר במנהרה במפלס השני כדי להבין כמה זה היה קשה להתנהל ככה.
הצטרף אלינו זוג מאנגליה וזה איפשר לילדים לתרגל את האנגלית שלהם ואפילו לספר בדיחות (מצחיקות) באנגלית. במהלך הסיור שמענו על המנהרות, הבניה שלהם, המטרה שלהם, זחלנו בתוכן, נכנסנו בהסוואה ויצאנו ממקום אחר, ראינו את חדרי הניתוח, האוכל, המנוחה, שהיו בהם. הבנו את ההבדל בין שכבות המנהרות (בעומק 3 מטר היו חדרי מבצעים וכל הדברים הנחוצים, המעבר בין החדרים היה בכפיפה קלה, בעומק 5 מטר הליכת ברווז בקושי, שימש רק למעברים בין עמדות תצפית ועמדות מערבים, ובעומק 10 מטר היה אפשר לעבור רק בזחילת תנין). שמענו על פתחי האיוורור וההטעיות שעשו לאמריקאים, על המלכודות (היו מאוד יצירתיים ואכזריים), על הנזק שהפצצות הכימיות גרמו ועדיין גורמות. על זה שנשים וגברים נלחמו כתף אל כתף. היה יום מרתק.
הגיע הזמן להיפרד (זמנית) מויאטנם. מקוים לחזור לצפון וייטנאם אחרי הפיליפינים ואחרי שהקורונה תעבור. וייטנאם היא ארץ מענינת שכל עיר בה שונה מהאחרת גם בנוף וגם באוכל, זה בעיקר בא לידי ביטוי ברוטב של הספרינג רול ובעלים שמוסיפים למרק המקומי. ההיסטוריה מרתקת ולעיתים לא כל כך ברורה. לשמחתנו יצא לנו לשמוע את הסיפור משני צדדי המתרס (לוחם של המשטר בדרום בדאלאת ושל אנשי ויאטקונג במקונג), היפה והמרגש הוא שאין בהם טיפת כעס או שינאה או האשמה (אולי בגלל שכולם בודהיסטים), יש בהם השלמה ורצון לעתיד טוב ושליו. עם המלחמות שלהם, הם סיימו.
פיליפינים הנה אנחנו באים.
שמנו לב ש....
- לוייטנאמים יש קטע חזק עם מספריים. חותכים עם זה סנדוויצ'ים (במקום סכין), איטריות, עלים ירוקים, ספרינג רולים, נקניקיות, גבינה מותכת, פירות ים, מנקים דגים (חותכים סנפירים ומורידים ראש ומנקים את הבפנים של הדג).
- שכמו שאצלנו כל בית צריך מרפסת, אצלם כל בית חייב לפחות כמה סוגים של סחלבים וכלבים קטנים גיזעים וחמודים להפליא לבושים בבגדים ותכשיטים.
- שכל בית צריך מרפסת ורכב חונה בסלון (כי זה המקום הכי טוב לשים אותו) זוהי תופעה רווחת וניתן לצפות בה בכל גדלי הבתים הפרטיים וזה בוודאי תופס גם על אופנועים (עדיף כמה).
- שהוייטנאמים ממש אוהבים להתמקח אבל הם לא ימכרו בכל מחיר. הם בעיקר מעריכים ילדים שמתמקחים איתם בצורה מכובדת. אורי, שירה ויהלי פיתחו את אומנות ההתמקחות עם חיוך.
- שנשות וייטנאם מאוד אוהבות להסתובב בשוק, קניון וברחוב עם פיג'מה וכפכפי עקב קטנות וצבעוניות (עם קטע מסויים), ומאופרות\מטופחות. לרב הפיג'מות יבואו בסט ויהיו עם הדפס ילדותי וצבעוני, או נקודות, מסאטן. הם מסתובבות עם זה כי זה בד נעים ונוח וגורם להן להרגיש חופשיות, טבעיות ונשיות.
- שמסתבר שאחרי המלחמה יפן עזרה לוייטנאם עם בתי ספר ובתי חולים ובתמורה הוייטנאמים היו צריכים לקנות מיפן אופנועים (הונדה) במשך 10 שנים. לכן יש כל כך הרבה אופנועים. במידה של תאונה בין אופנועים כל אחד אחראי על עצמו ואין דבר כזה לתבוע את הביטוח ולכן הם כולם נוהגים באחריות, סבלנות ומתמזגים בצורה הרמונית עם הולכי הרגל והרכבים. note taken
- שהוייטנאמים ממש אוהבים לאכול בחוץ כי זה ממש זול ונוח. הבילוי האולטימטיבי של הצעירים הוא ישיבה על כיסאות קטנים במדרכה ולפצח גרעינים ולשחק בטלפון, ולשתות קפה קר או תה קר.
- שלוייטנאמים יש אהבה אחת גדולה. קאריוקי. הקריוקי והשירה מסמלים ומזמנים שימחה ואושר וחשוב להם להיות מאושרים. בשוק הצף בדלתת המקונג מגיע כל ראשון בבוקר זמר וייטנאמי מפורסם עם הלהקה שלו ושט על סירה בין הסירות ושר לכולם.
- שרוב משיטי הסירות (עבודה פיזית) הן נשים מהסיבה הפשוטה שרב הגברים היו בוייטקונג וגם רוב העסקים מנוהלים ע"י נשים כי הן מוכרות הרבה יותר ויחסי האנוש שלהן יותר טובים. תכלס.
- שקפה ביצה זה שוס וטעים ממש ומזכיר את הנס קפה שהיינו מכינים בצבא שמערבבים הרבה הרבה הרבה זמן נס עם סוכר (או משהו כזה). הצורך נולד מהמחסור בחלב שהיה בזמן המלחמה הוייטנאמיים היו יצרתיים והשתמשו בחלמון ביצה מעורבב עם סוכר ועליו שפכו את הקפה שלהם.
- שרב הוייטנאמים לא יודעים על דמוקרטיה או שיטות שלטון אחרות. מה זה דמוקרטיה ולמה שנרצה אותה? יש מפלגה אחת, רב העם לא יודע בכלל את שמו של ראש הממשלה או הנשיא. לא חסר להם כלום, אז למה להסתבך? בקיצור בשפת המתכנתים "אם זה עובד אז למה לשנות?"
בנוהל הרגיל, וייטנאם ומלחמת ויאטנם מפי יהלי, אורי ושירה. יצא מעניין. תהנו:-)
אין תגובות: