One Year Break

מסנט פטרסבורג הקרה נסענו לאסטוניה - טאלין. מדהים איך העולם ניהיה קטן יותר עם המצאת האינטרנט, אבל מדהים יותר איך 6 שעות נסיעה באוטובוס שמתחילות בשש בבוקר מרגישות כמו שעה וחצי כשיש ווי-פיי וסרטים חופשי. העיקר לקחתי ספרים, הצחקתי את עצמי. הילדים לא הניחו למסך המושב וחרשו כל אחד על 3 סרטים. (אני הספקתי שניים ממש טובים :-)) 

יום בטאלין (העתיקה) מימי הביניים מקום רומנטי ביותר עם מזג אויר שימשי ונפלא, מלא מסעדות מכל הסוגים, דרכי אבן, המון פרחים וגינות יפות, פסלים, עושר תרבותי, מלא חנויות וינטאג' ועיצוב. לגמרי נחזור אליה ללא ילדים מתי שהוא. 

ההבדל במחירים (מדד האוכמניות) הוא בולט. אחרי ארוחת צהרים של מיני המבורגרים שעלתה כמו ארוחה במסעדת מישלן,  החלטנו לעשות עם הילדים אתגר שקונים בסופר מצרכים לארוחת ערב ב- 10 יורו. הילדים הגדילו ראש והרכיבו תפריט לארוחת בוקר וערב ב11 יורו. הם גם הכינו את הארוחות ובכלל היה שמח.

מטאלין לקחנו ספינה להלסינקי פינלנד. סטייל Love boat עם מכונות הימורים בכל חור ועל כל דוגמא בשטיח. גם השעתיים האלה עברו בטיל בליסטי בזכות הווי פיי ובזכות היצירתיות של הילדים והרצון שלהם לצייר את הנוף הנשקף מהסיפון העליון. מאות איים קטנים פזורים ושחפים שיכולים להוריד למישהו את הראש בזמן מעופם.



הלסינקי יפה מאוד ומלאה בגינות וצמחיה ופרחים, אח כמה פרחים מכל הסוגים. השקיעה היא לקראת עשר וחצי בערב בעונה זו (קצת מעייף). כמויות הסלמון שאכלנו בשבוע האחרון, עוד מסנט פטרסבורג, על כל צורות ההכנה שלו הן מטורפות. ביצי סלמון, סשימי, מעושן, כבוש, טרי, צלוי בתנור, צלוי בחמאה על הפלנצ'ה ובטוח יש עוד שיטה ששכחתי. זה כאילו יש מלאי סלמון של שנה שצריך להכניס בשבועיים. ממש ממלאים מצברי סלמון לקראת השנה שתבוא עלינו לטובה :-).

טיילנו גם באיי סואומנלינה ליד הלסינקי. לשם נסענו במעבורת. אי נחמד מאוד עם היסטוריה מכובדת ומוזיאון על מאורעות מלחמת העולם הראשונה והשניה. (כולל ביקור בצוללת). את האי הקפנו בכמה שעות וגם טבלנו בים (מים קפואים) שעשה לנו תצוגת תכלית לתופעות מוזרות מאוד (לפחות לנו זה היה מוזר). המים נסגו 3 מטר וחזרו 5 מטר קדימה. מקסים לראות איך אנשים חיים באי בבתים העתיקים האלה. תכלס, הילדים מסבירים על האי הכי טוב :-) 

סנט פטרסבורג היא מקום קסום. בעיקר אני תוהה איך לקח לי 19 שנה להגיע למקום הזה. הכל ככ ברור פתאום. כנראה בשביל להכיר אדם באמת אתה צריך ללכת בדרכיו. לטייל בעיר מולדתו של ג'קי שהילדות שלו הציצה וקרצה לו מכל פינה היתה חוויה אחרת. בעיקר בזכות המסע עם ההורים הנדירים שלו שדאגו לתוכנית טיולים וסיורים ורכשו מבעוד מועד כרטיסים ומדריכים ונהגים בכדי שלא נבזבז זמן מיותר בעמידה בתורים (שיכולים 

 לקחת שעות).  בכלל הרגשנו כמו צארים ואכלנו בעיקר סלמון, קוויאר, אוכמניות, סושי, פישקי וגם קצת אוכל אחר. הזמן איכות של הילדים עם סבא וסבתא (לייתר דיוק בבושקה ודדושקה החד פעמיים) היה יקר מפז. 

ההיסטוריה של סנט פטרסבורג מרתקת ועשירה (לא מביישת את משחקי הכס) ולשמוע אותה עם פיקנטריה מאבא של ג'קי תוך כדי הליכה בפארקים בכלל גורם להכל להתעורר לחיים. כל אבן שם זוכרת היסטוריה של מאות שנים, של עושר ואושר ושל מצור וחוסר, כל ביניין ופארק ותעלה זוכרים התרחשות. רספוטין, ניקולאי פיוטר קטרינה, אליזבתה וכל החבר'ה הלכו איתנו יד ביד ברחובות בעיר.

כל פינת רחוב שם מזכירה מבחינה אדריכלית  עיר אחרת בעולם. היו מבנים שהזכירו את הוואנה (קובה) היו שהזכירו רחובות באוסטריה, גרמניה, צרפת ובכלל המרקם האדריכלי הוא עשיר במיוחד. השפעת תרבויות אחרות (ארמונות ורסאי מככבים שם) ניכרת בכל פינה. 

הטיול לדאצ'ה בפושקין היה מרגש בעיקר לאור העובדה שהם לא היו שם יותר מ30 שנה מאז עלו לארץ. את הבית קיץ הוריו של ג'קי בנו במו ידיהם, פעמיים (פעם אחת זה נשרף). שתלו כל עץ תפוח, שיח פטל, וכל מיני שיחי פרי ועצי פרי, השירותים עדיין במחסן הקטן ליד. הכל שם. שתי התמונות האפורות שראיתי של הדאצ'ה לא יכלו ולא הצליחו להעביר את הצבעוניות והרעננות והותירו לי רק תמונה אפורה.

לא יכולתי לדמיין את העושר הצבעוני הזה ואת הריחות והטעמים שהיו שם. אני כל כך שמחה שיצא לנו כמשפחה להגיע למקום הזה שבו כל הסיפורים והזכרונות ששמענו מג'קי קיבלו חיים.

והפישקי (יש לאמר את זה עם לסת מושטת קדימה עם דגש כבד ביותר על הפי). טעמנו פישקי לפני חודש במסקווה, היה לזה טעם של משהו שממש רצה להיות דונאט ולא ממש הצליח,  מלא בשמן שידע או שממש רצה לדעת ימים טובים יותר. ג'קי התנצל בשם הפישקי והבטיח חוויה מתקנת בסנט פטרסבורג. האמת הייתי סקפטית, אחרי שהוא עף על מרק קיץ קוואס (אחד הדברים המזעזעים שיש) הייתי מעט קטנת אמונה לגבי טיב הפישקי שמחכה לי.

הפישקי פה היה חלום. בדיוק כמו שג'קי תיאר את הפישקי הכי מפורסם שהיה מול הבית שלו בשדרות ניאבסקי. (מעין שדרות רוטשילד). במשך כל זמן הפעילות של החנות משתרך שם תור ארוך, ממש ארוך. תכלס, זו מעין סופגניה פריכה רכה ואוורירית שעליה בזקו בידיים מיומנות אבקת סוכר . הכוונה בידיים מיומנות היא שזה הדבר היחידי שהם מוכרים במקום בו הזמן מלכת משנות ה50 . פישקי וקפה מתוק כמו של פעם עם 3 כפיות סוכר לכל כוס. הכל מתוק באקסטרים. אבל עם טעמי ילדות (של ג'קי) אין מה להתווכח. 

וזה מה שהיה לילדים לאמר על זה: 

וההרמיטאג', מעבר לזה שזה ערך בויקידס וראיתי את זה בתמונות ושמעתי על זה הרבה, שוב המציאות עלתה על כל דימיון ומראה עיניים היה שווה יותר מאלפי תמונות (והאמינו לי שבשביל למצא 3 תמונות מייצגות שלו לויקידס הייתי צריכה לעבור על אלף לפחות). 

בתור חולת מוזיאונים, מתרגשת מיצירות אומנות עד בכי (מביכה ממש) וחלום ילדות ישן ונצור להיות מרצה לאומנות, הרגשתי בעננים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים והוא כנראה נמצא שם בכל פינה. הם לא התעצלו ולא פיספסו שום פרט. לא בריצפה עם הפיתוחים מ16 סוגי עצים נדירים, לא בפיתוחים בתקרה, לא בפסיפס, לא בכלום. הכל שלמות.

זה מה שהיה לילדים להגיד על ההרמיטאג':

זהו לבנתיים, מכאן לטאלין העתיקה.

  לא להאמין שה"עוד כמה חודשים" שהפך "לעוד שבועיים" ומשם "לשבוע הבא" מהר מאוד עבר למוד של "עוד יומיים" "מחר" ו"ה י ו ם ".  ההתרגשות הגיעה רק בשלב ה"מחר". עד אז זה הרגיש רחוק ושל מישהו אחר. בלילה לפני שהמחר הפך ל"מחר" הרגשנו פתאום שהינה זה קורה. זה משהו שאף פעם לא קרה לנו לפני (לצאת לשנה לטיול). החודש האחרון שבו שיחרננו את הכל הרגיש הכי נכון לנו. עזר לנו לשחרר עוד הרבה מהדברים ולהסתפק במועט מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ.

את האריזות של המוצ'ילות סיימנו לארוז רק 4 שעות לפני היציאה לדרך, תכלס רק יומיים לפני הנסיעה קנינו מוצילות לילדים, את הרשימת ציוד הכנו ועידכנו כמה ימים לפני היציאה. לא יודעים אם לקחנו יותר מידי או פחות מידי, ימים יגידו. מה שבטוח שאת תיק התרופות צמצמנו ודיללנו לפחות 4 פעמים בשבועיים האחרונים. כנל לגבי תיק הרחצה. 

לאורך הדרך דיברנו עם הילדים על החששות והפחדים, על ההתרגשות, על הציפיות ועל התחושות. הכל פתוח. 

הביחד-נס  (togetherness) היה חשוב לנו מעצם היותו חלק ממטרת הטיול והתחושה שרצינו להעצים. לכן, כחלק מהתהליך והצורך לרתום את כולנו לתוכו, היה ברור שצריך לעשות לזה ברנדינג. אז הצענו רעיונות לחולצה, עשינו סקיצות, הגדרנו מה אנחנו רוצים שיהיה המסר בחולצה ומתי נלבש אותה. ג'קי בחר דומיין ושם (שגם הוא עם המשמעות שלו עלה לדיון עם הילדים) וכולנו הבענו את דעתנו על כל אחת מהאפשוריות והדעות של כולם נחשבו במידה שווה. כל הצעה עמדה להצבעה וכל מה שנפסל, נפסל עם נימוק מדוע לא שיקף את "ערכי המותג".

אז אתמול יצאנו לדרך, הראשונית, זו שתוכננה בקפידה כמעט שנה מראש, לסנט פטרסבורג לטיול שורשים עם ההורים של ג'קי. כל כך שונה מהדרך שמחכה לנו. הכל מתוכנן בקפידה כמעט לרמת הכרטיסים למוזיאונים לפי יום ושעה, לעומת הכרטיס בפתוח שיש לנפאל ומשם נזרום. תענוג לשמוע את הסיפורים של אבא של ג'קי על ההיסטוריה של רוסיה ושל כל אחד מהמקומות. 

מתענגים על הזמן איכות של בבושקה ודדושקה עם הילדים.