לקחת שעות). בכלל הרגשנו כמו צארים ואכלנו בעיקר סלמון, קוויאר, אוכמניות, סושי, פישקי וגם קצת אוכל אחר. הזמן איכות של הילדים עם סבא וסבתא (לייתר דיוק בבושקה ודדושקה החד פעמיים) היה יקר מפז.
ההיסטוריה של סנט פטרסבורג מרתקת ועשירה (לא מביישת את משחקי הכס) ולשמוע אותה עם פיקנטריה מאבא של ג'קי תוך כדי הליכה בפארקים בכלל גורם להכל להתעורר לחיים. כל אבן שם זוכרת היסטוריה של מאות שנים, של עושר ואושר ושל מצור וחוסר, כל ביניין ופארק ותעלה זוכרים התרחשות. רספוטין, ניקולאי פיוטר קטרינה, אליזבתה וכל החבר'ה הלכו איתנו יד ביד ברחובות בעיר.
כל פינת רחוב שם מזכירה מבחינה אדריכלית עיר אחרת בעולם. היו מבנים שהזכירו את הוואנה (קובה) היו שהזכירו רחובות באוסטריה, גרמניה, צרפת ובכלל המרקם האדריכלי הוא עשיר במיוחד. השפעת תרבויות אחרות (ארמונות ורסאי מככבים שם) ניכרת בכל פינה.
הטיול לדאצ'ה בפושקין היה מרגש בעיקר לאור העובדה שהם לא היו שם יותר מ30 שנה מאז עלו לארץ. את הבית קיץ הוריו של ג'קי בנו במו ידיהם, פעמיים (פעם אחת זה נשרף). שתלו כל עץ תפוח, שיח פטל, וכל מיני שיחי פרי ועצי פרי, השירותים עדיין במחסן הקטן ליד. הכל שם. שתי התמונות האפורות שראיתי של הדאצ'ה לא יכלו ולא הצליחו להעביר את הצבעוניות והרעננות והותירו לי רק תמונה אפורה.
לא יכולתי לדמיין את העושר הצבעוני הזה ואת הריחות והטעמים שהיו שם. אני כל כך שמחה שיצא לנו כמשפחה להגיע למקום הזה שבו כל הסיפורים והזכרונות ששמענו מג'קי קיבלו חיים.
והפישקי (יש לאמר את זה עם לסת מושטת קדימה עם דגש כבד ביותר על הפי). טעמנו פישקי לפני חודש במסקווה, היה לזה טעם של משהו שממש רצה להיות דונאט ולא ממש הצליח, מלא בשמן שידע או שממש רצה לדעת ימים טובים יותר. ג'קי התנצל בשם הפישקי והבטיח חוויה מתקנת בסנט פטרסבורג. האמת הייתי סקפטית, אחרי שהוא עף על מרק קיץ קוואס (אחד הדברים המזעזעים שיש) הייתי מעט קטנת אמונה לגבי טיב הפישקי שמחכה לי.
הפישקי פה היה חלום. בדיוק כמו שג'קי תיאר את הפישקי הכי מפורסם שהיה מול הבית שלו בשדרות ניאבסקי. (מעין שדרות רוטשילד). במשך כל זמן הפעילות של החנות משתרך שם תור ארוך, ממש ארוך. תכלס, זו מעין סופגניה פריכה רכה ואוורירית שעליה בזקו בידיים מיומנות אבקת סוכר . הכוונה בידיים מיומנות היא שזה הדבר היחידי שהם מוכרים במקום בו הזמן מלכת משנות ה50 . פישקי וקפה מתוק כמו של פעם עם 3 כפיות סוכר לכל כוס. הכל מתוק באקסטרים. אבל עם טעמי ילדות (של ג'קי) אין מה להתווכח.
וזה מה שהיה לילדים לאמר על זה:
וההרמיטאג', מעבר לזה שזה ערך בויקידס וראיתי את זה בתמונות ושמעתי על זה הרבה, שוב המציאות עלתה על כל דימיון ומראה עיניים היה שווה יותר מאלפי תמונות (והאמינו לי שבשביל למצא 3 תמונות מייצגות שלו לויקידס הייתי צריכה לעבור על אלף לפחות).
בתור חולת מוזיאונים, מתרגשת מיצירות אומנות עד בכי (מביכה ממש) וחלום ילדות ישן ונצור להיות מרצה לאומנות, הרגשתי בעננים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים והוא כנראה נמצא שם בכל פינה. הם לא התעצלו ולא פיספסו שום פרט. לא בריצפה עם הפיתוחים מ16 סוגי עצים נדירים, לא בפיתוחים בתקרה, לא בפסיפס, לא בכלום. הכל שלמות.
זה מה שהיה לילדים להגיד על ההרמיטאג':
זהו לבנתיים, מכאן לטאלין העתיקה.
אהובים שלי. ענבלוש קוראת אותך ומחייכת לי. כל כך שמחה עבורכם על הזמן המשפחתי הזה. עונג.
השבמחק