One Year Break

אני יושב ברכבת לכיוון שדה תעופה של הלסינקי כדי לקחת את הרכב השכור שהוזמן מראש. אחרי כל הטירוף של החודש האחרון, רק עכשיו יש לי מקום בראש כדי להתחיל לכתוב קצת על "רכבת ההרים" שנסענו עליה בתקופה האחרונה. שלא תבינו לא נכון... לא ירדנו מהרכבת אלא עכשיו היא נוסעת לאט יותר והשאלה שאני שואל את עצמי היא איך לעזעזל מורידים קצב ומעבירים את השליטה אלינו?

אנחנו רגילים לטיולים מוקצבים של שבועיים בהם כמעט הכל מתוכנן מראש, לפחות ברמת ה-איפה ישנים. השבועיים הראשונים אומנם אכן מתוכננים מראש (כי הם תוכננו לפני שהחלטנו לנסוע לשנה) אבל אנחנו ממש מתקרבים לרגע שבו לוחצים על הברקס והזמן מתחיל לאבד מחשיבותו. בפעם האחרונה שטיילתי ככה היה לפני 20 שנה בטיול אחרי הצבא. בכנות, לא זוכר איך עושים את זה אבל מרגש אותי שאני הולך לגלות שוב ובעיקר לחוות שוב את ההרגשה של חופש אמיתי, חופש בו אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, ואף אחד לא דוחק בך ולא מצפה ממך לשום דבר. הרי איפה אפשר להשיג את זה בחיים הרגילים של ימינו?
הימים האחרונים של ההכנות היו אינטנסיביים ברמות שקשה לתאר, עבודה, סידורים, פרידות, הכנות ומה לא. פתאום אתה מגלה כמה אנשים סובבים אותך ביוםיום וכל אחד רוצה להגיד לך שלום ואתה רוצה להגיד לכל אחד שלום וכל זה נדחק לחודש האחרון הרי מי ירצה להגיד לך שלום חודשיים לפני שאתה בכלל נוסע :-).

האמת שלא התרגשתי בכלל לפני הנסיעה, לא הזלתי שום דמעה כנראה בגלל הלחץ וההכנות, פשוט לא היה לזה זמן. ואולי בגלל שההורים שלי נסעו איתנו ל-5 ימים הראשונים של הטיול (תוכנן מראש) והפרידה מהם הייתה בשבילי הקשה ביותר והיא התרחשה רק לפני כמה ימים כשעזבנו את סנט פטרסבורג.

אז הגיע זמן להוריד קצב. וכדאי להתחיל כבר עכשיו. אני מניח שזה מתחיל קודם כל בראש. קשה לנו להבין שיש הרבה זמן וששום דבר לא בוער. התרגלנו לחיים בקצב לא נורמלי בארץ, איפה שאנשים לא יודעים להיות רגועים.

כדי להיות מסוגל לעשות את זה צריך לבחור מקום רגוע, עדיפות לטבע, מקום שלא יהיו בו מיליון אטרקציות ש"חייבים לעשות" כי האמת היא לא חייבים כלום, ובגלל זה גם חשוב לא לקבוע מראש כמה זמן תישארו במקום מסויים כי אז אתה יכול לתכנן טיול כל כמה ימים ובימים האחרים פשוט להינות מטיול רגלי באיזור, מספר טוב או איזה משחק עם הילדים.
זו התוכנית שלי לבינתיים. לא יודע אם יהיה לי קל להוציא אותה לפועל אבל לפחות דאגתי לסביבה נכונה למשימה :-).

היום אנחנו נוסעים לאיזור האגמים בפינלנד. שכרנו בית על אגם עם סאונה, סירה ומלא פירות יער ופטריות מסביב לבית. אומנם זה תוכנן מראש אך יצא שזה בדיוק ישרת את המטרה של להוריד את הקצב. נכון לעכשיו מתכננים לטייל בעיר הקרובה רק יום אחד מתוך השבעה שנהיה שם. שאר הזמן יילך לדייג, שחייה באגם הקפוא, סאונה, ליקוט פירות יער ופטריות וטיולים רגליים באיזור (אבל על זה אני מבטיח פוסט נפרד).
בעוד 8 ימים אנחנו ממריאים לנפאל ושם מתחיל בעצם רשמית החלק הלא מתוכנן של הטיול, פרט לשבועיים הראשונים שנועדו, איך לא, להוריד קצב. מחכים לנו שבועיים של התנדבות בכפר אקולוגי כ-30 קילומטר מקטמנדו. מקום שקט ולא מתוייר, רחוק מהעיר, בטבע, בו תהיה לנו שגרה רגועה מצד אחד ואפשרות להתרגל לחיים במזרח (חוץ ממני אף אחד מהמשפחה לא היה במזרח עדיין).



ואם לא יהיה רגוע, תמיד אפשר פשוט לקום ולעבור למקום אחר... הרי הזמן הוא לא שיקול ;-)

בתמונות כבר אפשר לראות את הבקתה שלנו על האגם והנוף שנשקף מהסלון. אם זה לא מקום להוריד קצב אז מה כן :-).

סנט פטרסבורג היא מקום קסום. בעיקר אני תוהה איך לקח לי 19 שנה להגיע למקום הזה. הכל ככ ברור פתאום. כנראה בשביל להכיר אדם באמת אתה צריך ללכת בדרכיו. לטייל בעיר מולדתו של ג'קי שהילדות שלו הציצה וקרצה לו מכל פינה היתה חוויה אחרת. בעיקר בזכות המסע עם ההורים הנדירים שלו שדאגו לתוכנית טיולים וסיורים ורכשו מבעוד מועד כרטיסים ומדריכים ונהגים בכדי שלא נבזבז זמן מיותר בעמידה בתורים (שיכולים 

 לקחת שעות).  בכלל הרגשנו כמו צארים ואכלנו בעיקר סלמון, קוויאר, אוכמניות, סושי, פישקי וגם קצת אוכל אחר. הזמן איכות של הילדים עם סבא וסבתא (לייתר דיוק בבושקה ודדושקה החד פעמיים) היה יקר מפז. 

ההיסטוריה של סנט פטרסבורג מרתקת ועשירה (לא מביישת את משחקי הכס) ולשמוע אותה עם פיקנטריה מאבא של ג'קי תוך כדי הליכה בפארקים בכלל גורם להכל להתעורר לחיים. כל אבן שם זוכרת היסטוריה של מאות שנים, של עושר ואושר ושל מצור וחוסר, כל ביניין ופארק ותעלה זוכרים התרחשות. רספוטין, ניקולאי פיוטר קטרינה, אליזבתה וכל החבר'ה הלכו איתנו יד ביד ברחובות בעיר.

כל פינת רחוב שם מזכירה מבחינה אדריכלית  עיר אחרת בעולם. היו מבנים שהזכירו את הוואנה (קובה) היו שהזכירו רחובות באוסטריה, גרמניה, צרפת ובכלל המרקם האדריכלי הוא עשיר במיוחד. השפעת תרבויות אחרות (ארמונות ורסאי מככבים שם) ניכרת בכל פינה. 

הטיול לדאצ'ה בפושקין היה מרגש בעיקר לאור העובדה שהם לא היו שם יותר מ30 שנה מאז עלו לארץ. את הבית קיץ הוריו של ג'קי בנו במו ידיהם, פעמיים (פעם אחת זה נשרף). שתלו כל עץ תפוח, שיח פטל, וכל מיני שיחי פרי ועצי פרי, השירותים עדיין במחסן הקטן ליד. הכל שם. שתי התמונות האפורות שראיתי של הדאצ'ה לא יכלו ולא הצליחו להעביר את הצבעוניות והרעננות והותירו לי רק תמונה אפורה.

לא יכולתי לדמיין את העושר הצבעוני הזה ואת הריחות והטעמים שהיו שם. אני כל כך שמחה שיצא לנו כמשפחה להגיע למקום הזה שבו כל הסיפורים והזכרונות ששמענו מג'קי קיבלו חיים.

והפישקי (יש לאמר את זה עם לסת מושטת קדימה עם דגש כבד ביותר על הפי). טעמנו פישקי לפני חודש במסקווה, היה לזה טעם של משהו שממש רצה להיות דונאט ולא ממש הצליח,  מלא בשמן שידע או שממש רצה לדעת ימים טובים יותר. ג'קי התנצל בשם הפישקי והבטיח חוויה מתקנת בסנט פטרסבורג. האמת הייתי סקפטית, אחרי שהוא עף על מרק קיץ קוואס (אחד הדברים המזעזעים שיש) הייתי מעט קטנת אמונה לגבי טיב הפישקי שמחכה לי.

הפישקי פה היה חלום. בדיוק כמו שג'קי תיאר את הפישקי הכי מפורסם שהיה מול הבית שלו בשדרות ניאבסקי. (מעין שדרות רוטשילד). במשך כל זמן הפעילות של החנות משתרך שם תור ארוך, ממש ארוך. תכלס, זו מעין סופגניה פריכה רכה ואוורירית שעליה בזקו בידיים מיומנות אבקת סוכר . הכוונה בידיים מיומנות היא שזה הדבר היחידי שהם מוכרים במקום בו הזמן מלכת משנות ה50 . פישקי וקפה מתוק כמו של פעם עם 3 כפיות סוכר לכל כוס. הכל מתוק באקסטרים. אבל עם טעמי ילדות (של ג'קי) אין מה להתווכח. 

וזה מה שהיה לילדים לאמר על זה: 

וההרמיטאג', מעבר לזה שזה ערך בויקידס וראיתי את זה בתמונות ושמעתי על זה הרבה, שוב המציאות עלתה על כל דימיון ומראה עיניים היה שווה יותר מאלפי תמונות (והאמינו לי שבשביל למצא 3 תמונות מייצגות שלו לויקידס הייתי צריכה לעבור על אלף לפחות). 

בתור חולת מוזיאונים, מתרגשת מיצירות אומנות עד בכי (מביכה ממש) וחלום ילדות ישן ונצור להיות מרצה לאומנות, הרגשתי בעננים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים והוא כנראה נמצא שם בכל פינה. הם לא התעצלו ולא פיספסו שום פרט. לא בריצפה עם הפיתוחים מ16 סוגי עצים נדירים, לא בפיתוחים בתקרה, לא בפסיפס, לא בכלום. הכל שלמות.

זה מה שהיה לילדים להגיד על ההרמיטאג':

זהו לבנתיים, מכאן לטאלין העתיקה.

  לא להאמין שה"עוד כמה חודשים" שהפך "לעוד שבועיים" ומשם "לשבוע הבא" מהר מאוד עבר למוד של "עוד יומיים" "מחר" ו"ה י ו ם ".  ההתרגשות הגיעה רק בשלב ה"מחר". עד אז זה הרגיש רחוק ושל מישהו אחר. בלילה לפני שהמחר הפך ל"מחר" הרגשנו פתאום שהינה זה קורה. זה משהו שאף פעם לא קרה לנו לפני (לצאת לשנה לטיול). החודש האחרון שבו שיחרננו את הכל הרגיש הכי נכון לנו. עזר לנו לשחרר עוד הרבה מהדברים ולהסתפק במועט מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ.

את האריזות של המוצ'ילות סיימנו לארוז רק 4 שעות לפני היציאה לדרך, תכלס רק יומיים לפני הנסיעה קנינו מוצילות לילדים, את הרשימת ציוד הכנו ועידכנו כמה ימים לפני היציאה. לא יודעים אם לקחנו יותר מידי או פחות מידי, ימים יגידו. מה שבטוח שאת תיק התרופות צמצמנו ודיללנו לפחות 4 פעמים בשבועיים האחרונים. כנל לגבי תיק הרחצה. 

לאורך הדרך דיברנו עם הילדים על החששות והפחדים, על ההתרגשות, על הציפיות ועל התחושות. הכל פתוח. 

הביחד-נס  (togetherness) היה חשוב לנו מעצם היותו חלק ממטרת הטיול והתחושה שרצינו להעצים. לכן, כחלק מהתהליך והצורך לרתום את כולנו לתוכו, היה ברור שצריך לעשות לזה ברנדינג. אז הצענו רעיונות לחולצה, עשינו סקיצות, הגדרנו מה אנחנו רוצים שיהיה המסר בחולצה ומתי נלבש אותה. ג'קי בחר דומיין ושם (שגם הוא עם המשמעות שלו עלה לדיון עם הילדים) וכולנו הבענו את דעתנו על כל אחת מהאפשוריות והדעות של כולם נחשבו במידה שווה. כל הצעה עמדה להצבעה וכל מה שנפסל, נפסל עם נימוק מדוע לא שיקף את "ערכי המותג".

אז אתמול יצאנו לדרך, הראשונית, זו שתוכננה בקפידה כמעט שנה מראש, לסנט פטרסבורג לטיול שורשים עם ההורים של ג'קי. כל כך שונה מהדרך שמחכה לנו. הכל מתוכנן בקפידה כמעט לרמת הכרטיסים למוזיאונים לפי יום ושעה, לעומת הכרטיס בפתוח שיש לנפאל ומשם נזרום. תענוג לשמוע את הסיפורים של אבא של ג'קי על ההיסטוריה של רוסיה ושל כל אחד מהמקומות. 

מתענגים על הזמן איכות של בבושקה ודדושקה עם הילדים.