One Year Break

צילום: יניב לוי

אם שנחתנו בקטמנדו התפלאתי/הזדעזעתי והוקסמתי מזה ששלושה אנשים נוסעים על אופנוע, או שמשפחה של 5 (פלוס נהג) עם 5 מוצ'ילות נכנסת לסוזוקי קטנה, עכשיו אני רואה שגם משפחה של 5 (+ גלשן+ כדור+ תיק ים), נכנסת לאופנוע 50 סמ"ק בנוחות.

חודש וחצי בהודו. אם נודה על האמת זה לא ממש הודו. זה גואה. שלושה וחצי חודשים בתוך המסע. הזמן עף והחוויות נאספות ונשמרות בתוך הלב והופכות לזיכרונות שממלאים כל תא בגופנו. מכירים יותר את עצמנו כמשפחה וכיחידים, בודקים את עצמנו, ובעיקר משחררים.

[ענבל] - הודו היתה המקום האחרון שרציתי להגיע אליו בחיי. נרתעתי מכל דבר שקשור אליה. בזמן שתיכננו את הטיול, עשינו כל עיקוף וסיבוב אפשרי עם עונות השנה רק בשביל לעקוף את הודו. נניח בצד את העובדה שהרעיון עלה בכלל בזה שרציתי להגיע להודו, אבל זהו, שירתה את מטרתה והמשכנו בלעדיה. כעבור יומיים מהתכנון הודו ירדה מהפרק ועברנו לאוסטרליה וניו זילנד ישר אחרי נפאל.
בשלב התכנונים, איש יקר הכיר לי חבר שלו  שעשה את הטיול שנה לפני כן. שמחתי לשמוע על הסיפורים שלו, החוויות, המקומות, וההמלצות. אורו עיניי שדיבר על יפן, אוסטרליה וניו זילנד. ואז שאלתי את ביתו שהיתה לידו, ממה היא הכי נהנתה בטיול כל כך שתרצה לחזור אליו? היא ענתה תשובה ברורה ומנומקת. "גואה. בגואה יש את המקום הכי כייפי ושם למדתי אנגלית, ולמדתי גלישה וטיפוס על עצים. וזה הכי כיף."
כעבור שניה היה לי ברור שמחשבים מסלול מחדש. אחרי שיחות עם שוחרי גואה הבנתי שנכון, להודו אני לא אסע, אבל גואה אפשר. והאמת, אני כל כך מודה לילדה המתוקה, כי בזכותה (או בזכות המדריכה שהיתה לה בבית ספר ועשתה לה אחלה חוויה) הגעתי סוף סוף להודו. טוב לא הודו, גואה! תודה לאלוהי היציאה מאזור הנוחות!

[ג'קי] - אחרי הנחיתה הגענו ל-Palolem Garden Estate שהוזמן מראש דרך מתווך ישראלי שגר כאן, דירת חדר שינה וסלון בקומפלקס עם בריכה. למחרת בבוקר התחלנו להכיר את האיזור כדי בכלל להבין לאן הגענו. לא היו לנו שום ציפיות לגבי איך האיזור נראה. שמחתי לגלות אוירה רגועה, ג'ונגל עם קופים, פרות, סנאים ועוד מיני חיות, חוף ים פראי שמתאושש לאט לאט מתקופת המונסונים. אחרי שבוע גילינו שהמונסונים רחוקים מלהסתיים 😀 אבל על זה אחר כך.
כבר באותו בוקר ביקרנו בשני החופים העיקריים: פאטנם ופאלולים. חוף פאטנם היה מפוצץ משפחות ישראליות, לא מבייש את חוף פלמחים בתחילת העונה. נכון להיום פאטנם זה "חוף הבית" שלנו. רוב הישראלים עזבו (באו לעונת החגים בסתיו) ונשארו המשפחות שגרות פה שלאורך הזמן למדנו להכיר וכבר חלקם הפכו לחברים.
כל אחר הצהריים (עד היום) הלכנו לחלק הצפוני של חוף פאטנם, איפה שכל המשפחות הישראליות נפגשות ותוך רגע היינו חלק אינטגרלי מהנוף. בהתחלה זה יצר תחושה של שייכות, התקבלנו לשבט.

היום הראשון עבר רגוע וכך הוא תוכנן. ביום השני התחלנו ברשימת הסידורים הארוכה שחיכתה לנו: להשכיר אופנוע, למצוא בית לגור בו, להכיר חוגים, קורסים סדנאות ובכלל מה יש לעשות באיזור.
כבר ביום השלישי אחרי הצהריים היה לנו טוסטוס והיה אפשר להתחיל לחפש בתים בצורה יותר אקטיבית.

ה-Garden estate היה מלא במשפחות ישראליות, חלקן באו רק לחודש וחלקן גם רק הגיעו ומחפשים בתים. מיד אפשר להכיר אנשים ולהתחיל להתחבר למי שגר כאן מכיר את המקום. קבענו עם מתווך ישראלי שחי כאן כבר 9 שנים והוא הראה לנו כמה בתים אבל שום דבר לא באמת קסם לנו. בסופו של דבר הדרך הטובה ביותר לחפש היא לנסוע עם האופנוע בכל מקום ולשאול אם מישהו מכיר. ככה הגענו לבית של ראול, שבו אנחנו גרים. אחרי שמצאנו את הבית של ראול, ראינו עוד כמה בתים אבל שום דבר לא התאים יותר. בשלב הראשון לא רצינו לעזוב את האיזור של פאטנם/פאלולים אבל בסוף מצאנו את ביתינו בראג'באג (שכונה ליד פאטנם) וזו הייתה החלטה נכונה.

[ענבל] - אחרי שבוע בגואה עברנו לדירה משלנו. יש בה לפחות 10 סוגי דוגמאות שונות על מרצפות (שלא נדבר על בדים, מפות ווילונות) שמקיפות אותנו בכל רגע נתון (חדי העין ישמו לב שבצילום נכנסו רק 8) . לפעמים זה ממש יכול לעשות סחרחורת. מה גם שהרצפה המבריקה בצבעי הסוואה כל כך מבריקים שכל פרפר חרק זוחל ושות יכול להסתבות בה שנים בלי שידעו בכלל על קיומו. פרקטי. אולי גם פחות מלחיץ כי לא יודעים מה באמת יש על הרצפה, ואז לפעמים רואים פתאום פרפר ממריא מהרצפה בהפתעה.

בערב הראשון שנכנסנו לבית פונקנו בהפסקת מים והפסקת חשמל אבל זה היה בקטנה בערב, רק לכמה שעות.
אחרי שבוע כבר זכינו בציקלון שנתן פה שואו רציני, עם הפלת עצים, החרבת מקומות על החוף, ברקים שיכלו להאיר את הטיים סקאוור, וסאונד מהסרטים לרעמים הכי חזקים ששמעתי בחיי, כל זה מלווה בגשם זלעפות שלא מפסיק, עם הפסקת חשמל ומים ליומיים. חוויה 😂.  מה עושים בהפסקות חשמל ומים? (וגם אינטרנט, תקשורת, דרכים פתוחות, מקלחת). משחקים קלפים לאור נרות, בהפוגות נוסעים לראות את הים הסוער, את הנזקים מהלילה, ובעיקר הולכים לחברים שהם הבית היחידי בכפר שיש להם מים וחשמל :-) 

במשך שבוע אחכ רק ניקו את נזקי הסופה מהחופים (מהרחובות תוך יום ניקו הכל).



באחד הימים, אחרי שקצת נמאס לראות את הימים עפים לנו מול העיניים, החלטנו לנסוע לחוות התבלינים Tanshikar Spice Farm במחרק של כשעה נסיעה. הנסיעה כללה סיור בשטחי גידול התבלינים (פלפל שחור, כורכום, אגוז מוסקט, ציפורן ועוד) וארוחת צהריים טובה. היה טיול נחמד שמילא לנו את היום ועוד הספקנו להגיע לים אחרי הצהריים. זה היה היום הראשון שהרגשתי שעשיתי משהו :-).

אבל זה היה מזמן. לפני כמעט שלושה שבועות, היסטוריה במונחי טיול. די מהר התרגלנו "לשגרה" שפה שכוללת  ישיבה במרפסת של הבית ולהסתכל על הדינאמיקה בין הקופים המקפצים על גגות הבתים ועצי הקוקוס, את הדיות (כמו עיט) חגות מעלינו, את הפרפרים הענקים והצבעוניים, את הפרות שחיות פה כמו מלכות. בית ספר לילדים/ זמן לעצמנו, בישול ארוחות כיפיות עם חברים, מנוחה, ים עד אחרי השקיעה, ריסוס נגד יתושים, מידי  פעם כביסה ובערך זהו. יש לנו את המכולת  הקבועה, הירקן בשוק, ואת המקומות החדשים (כל מקום הוא חדש עד שהינו בו פעמיים). שנוסעים לקניות בשוק או עושים כביסה /מנקים את הבית אז זה נחשב יום עמוס. לכבס במכונה זה יום לימודים ארוך, המכונה פה צריכה עזרה בהכל. ולוקחת שעתיים עבודה של המפעיל. (היא רב הזמן רק מחכה שיגידו לה מה לעשות, למלא מים, להפסיק למלא, להסתובב, לרוקן מים, למלא שוב וחוסר חלילה, עד מעבירים למתקן של הסחיטה קבוצות בגדים בודדות כל פעם, או שפשוט סוחטים ביד)
כל יום צריך ללכת למכולת לקנות חלב (החלב פה בתוקף ליום אחד), וגם פירות וירקות. לא משנה כמה קונים מהם תמיד צריך עוד. לאסוף את הילדים, ללכת לים, לפגוש חברים, ארוחת ערב והופס נגמר היום. הסטנדרטים שלנו בכל כך הרבה אספקטים השתנו והפורפורציות נכנסות מידי יום לכיול מחדש.

והנה, הגיע היום הראשון לבית ספר של הילדים. כמה כיף שהלימודים מתחילים בתשע, לא צריך לקום מוקדם ולא צריך לריב עם אף אחד שיקום כבר. איזה כיף זה שלא צריך להכין כלום לבית ספר, לא צריך אפילו תיק! בית ספר אנטרופוסופי מדהים,  בין עצי קוקוס והמון טבע, עם כיתות פתוחות, מחברות שהם מציירים וכותבים בהן, מעגלי שירה,  פירות חתוכים להפסקת בוקר (פאפיה, אבטיח ואננס)  והמון קסם באויר. לומדים חשבון (מערכות בינאריות, שברים ואחוזים), בוטניקה, ריקמה, ציור, רנגולי, ומיתלוגיות של המזרח. ובעיקר מחייכים הרבה וכל יום חוזרים עם חוויות חדשות.

הילדים מתחילים את היום במעגל שירה שכולל גם הודייה לדברים שונים בעולם שלנו. כל הכיתה של שירה תלמידים ישראלים, בכיתה של יהלי ואורי יש כמה תלמידים ממקומות אחרים למרבה המזל. הלימודים בכל מקרה מתקיימים באנגלית. יהלי ואורי נמצאים בכיתה רגילה ושירה נמצאת במסגרת אחרת (Holiday school) המיועדת לתלמידים לתקופות קצרות ולומדים בה בעיקר אנגלית למתחילים וזהו, שאר הזמן כל מיני משחקים ויצירה. בסך הכל הילדים מאוד נהנים שם וכבר יש להם חברים.

[ענבל] - אני הייתי בסדנת יוגה של חמישה ימים והתמכרתי. עכשיו בדיוק מחפשת ספק יוגה חדש :-)), בעיקר מנסה פה דברים חדשים שלחלקם מתחברת יותר וחלקם קצת פחות.  הילדים מלמדים את עצמם לצייר גרפיטי והכנו להם "עמדה" במרפסת. והכל נשמע וואו.


וזה באמת וואו. אבל הוואו הזה גם מתחיל קצת לנוון את המוח. אבל זה רק "למראית עין" כי תכלס הגלגלים ממש מסתובבים שם בפנים. ובואו נודה, זו היתה אחת ממטרות הטיול, לרוקן את הכוס ולאפשר לדברים חדשים להכנס. אפשר להקביל את זה לתהליך "פינוי בינוי". זה קטע למצא את עצמך בפרוייקט "פינוי בינוי" אישי בגואה. אני עכשיו בשלב הפינוי. שלב סזיפי, הוא דורש שינוי קונספציות, הסתכלות מחדש, הרמה של דברים שהיו נטועים עמוק שנים. תחושת הפינוי התחילה כבר שפינינו את הדירה בארץ. נפטרים מכל כך הרבה דברים, ולאורך הטיול נפטרים ומשחררים עוד יותר דברים, מגלים כמה מעט אנחנו צריכים בשביל להרגיש שיש לנו כל כך הרבה, מגלים דברים חדשים, על עצמך, על העולם.
אני מתארת לעצמי ומקווה ששלב הבינוי יתבסס על הרבה מהיסודות הקיימים (סה"כ חלקם לא היו כל כך רעים), אבל אני משערת שהתכולה תיהיה מעט שונה, החומרים יהיו אחרים.
אותם יסודות, יותר מחוזקים ועמידים.

בתקופת הטיול יוצא לחשוב המון. הדבר היחידי שלא חסר, זה זמן לחשוב.
על העבר, על ההווה ועל העתיד. יוצא לי לפרק סיטואציות מהעבר ולהסתכל עליהן מזוית אחרת. מכל חוויה אני משתדלת ללמוד יותר על עצמי ומה יותר או פחות מתאים לי וגם משליכה את זה מעט על ה"חיים במציאות" של אח"כ. כנראה שחלק יחזיק יותר או פחות. אני לוקחת את הזמן הזה כהזדמנות לשינוי, תיחזוק ושימור של עצמי על כל הכובעים שאני מחזיקה. ברקע, ממש במקביל מתרחשת המחשבה על איזה כובעים אני רוצה להחזיק ואיזה רוצה לשחרר, אפילו לתקופה. יש כובעים שילכו איתי איפה שלא אהיה ולא משנה מה אעשה, הם חלק בלתי נפרד ממי שאני.


כיף רגוע ונוח פה, כל מה שאנחנו צריכים במרחק של עד 5 דקות נסיעה בקטנוע ומקסימום כמה רופי. מצד אחד קל ומהצד השני מאוד time consuming. התוקף של החלב רק יום קדימה אז כל יום צריך לקנות חלב. אי אפשר להעביר יום בלי ללכת לחנות כלשהי. כל יום צריך להכין אוכל כי לא מכינים בכמות שנשארת אפילו ליום למחרת.
הנוחות והקלות הזו בהחלט יכולים לגרום להתמכרות קלה אצל חלקינו. לא יודעת עדיין לאיזה חלק אני שייכת.
אז אני שייכת לחלק שנהנה. אני נהנית.
נהנית מהמסע, מהדרך, מהמשפחה, מהחברים, מהגעגועים קצת פחות אבל גם זה חלק מהעיניין. מודה על הזמן והחוויות עם המשפחה, הרגעים הקסומים וגם אלה שמפגישים אותי עם תהיות, אתגרים ורפלקציות על החיים, ולפעמים מודה גם על הגעגועים.


זהו, בנינו את חיינו כאן בינתיים. ומה עכשיו? הזמן עובר מהר יותר ממה שאפשר לדמיין. כשמנסים לנתח על מה הולך הזמן, אתה מבין שזו פשוט השגרה כאן, אין לחץ, אתה לא מסתכל על השעון ועושה את הדברים בקצב שלך. הזמן טס כשנהנים.