שבועיים עברו מאז שחזרנו מטרק סובב אנאפורנה והוא מרגיש פתאום זיכרון רחוק. כמו זיכרון ילדות שמתרפקים עליו ונזכרים בחיוך. כנקודת שיא או כתפנית בעלילה.
אחרי שחזרנו מהטרק, רצינו לנוח כמה ימים, בלי לעשות כלום. לא חזרנו למלון שגרנו בו לפני הטרק כי רצינו למצוא משהו נוח יותר וזול יותר ואכן מצאנו את מבוקשינו במלון Hulk. חדר בגודל של מגרש כדורגל (מזל שלא היה לנו כדור), מים חמים בשפע, מיטות נוחות וגם במרכז ה-Lake Side. על כל זה אפשר גם להוסיף שהוא היה יותר זול מהמלון הקודם ($25). אז בילינו עוד 8 ימים בפוקרה בעיקר ברביצה, אכילה, פינוקים, מסאג'ים (לכולנו), משחקי קלפים, מפגש עם חברים (קבוצת הבוגרים מהטרק :-)), הום סקולינג (מאתגר) וילד אחד חולה ממש עם 39 חום.
פוקרה של אחרי הטרק שונה מאוד מפוקרה של לפני. פתאום יש תיירים, העונה מתחילה והמקום התעורר לחיים. שומעים מוזיקה, רואים תיירים יושבים במסעדות, הכל הרבה יותר שמח ומזג אויר טיפה יותר טוב.
פוקרה היא עיר גדולה יחסית אבל אזור הלייק סייד שבו מתרכזים כל התיירים וכל השירותים לתייר הוא מאוד רגוע, נמצא על האגם ולא דומה לשאר העיר. אתה מוצא את עצמך מתעסק בשאלות קיומיות קשות ביותר כמו "איפה נאכל ארוחת צהריים"? או "מה בא לנו היום לקינוח"? הכרנו את רוב המסעדות וחלק מהמסעדות הכירו אותנו וכבר ידעו מראש מה אנחנו הולכים להזמין כי היה לנו שם כבר מקום קבוע 😊.
בפוקרה נדבקים אליך הרבה פחות. כנראה גם המוכרים יודעים שהתיירים כאן לוקחים את הזמן.
היה יום בו שברנו את שיא המנוח (תודה ליהלי על הצילום). החלטנו שנפגשים בשישי בבוקר עם החברים מהטרק ב-OR2K שזה סוג של מסעדה ישראלית כדי לאכול ג'חנון (מוגש רק בשישי ובשבת). הגענו למסעדה בעשר בבוקר (וגילינו שאין ג'חנון כי זה עוד לא העונה...) והתיישבנו על המרפסת ממש מול האגם. משם לפה, מארוחת בוקר לארוחת צהריים... יצאנו משם בארבע וחצי אחרי הצהריים. אנחנו העברנו את הזמן באוכל ושיחות עם כל מי שרק הגיע למסעדה, הילדים אכלו ושיחקו קלפים. הזמן פשוט עבר בכיף. הרגשנו שמאז הטיול אחרי צבא, לזמן אין כל כך משמעות כמו שהרגשנו באותו יום. הראש נקי, לא עסוק בכלום, מעכל את ההישג של הטרק ואפשר פשוט לשבת, להסתכל על האגם ולחלום שלא ייגמר.
הכוונה היית להעביר קצת זמן בפוקרה בלי לעשות כלום. אסור לשכוח שזה לא טיול של שבועיים בו צריך להספיק כמה שיותר וכמו שבבית צריך לפעמים איזה שבת שקטה בלי לעשות כלום אז גילינו שגם כאן אנחנו זקוקים לפעמים להפסקה כזו.
זה גם היה זמן טוב להתחיל הום סקולינג, להתחיל להרגיל את הילדים שבכל זאת, זה לא רק טיול ויש גם התחייבויות. התחלנו לעשות שעתיים-שלוש לימודים של חשבון ואנגלית ביום. זה החזיק שלושה ימים בדיוק עד שהבנו שאנחנו צריכים לשכלל את השיטה 😊. וגם אורי חטף דלקת גרון עם 39 חום, תודה לאל שזה לא היה דאנגי. בכל מקרה המחלה לא ממש איפשרה את המשך הלימודים.
יום אחד נסענו לראות את השקיעה בנאגרקוט. משם יש תצפית על פוקרה ועל ההרים שמקיפים אותה. היינו קצת עייפים מלא לעשות כלום והיה נדמה שתהיה שקיעה יפה. השקיעה לא הייתה שווה את הנסיעה אבל הטיול עצמו (כ-3 שעות) והנופים כן.
בעיקרון עשינו כל דבר שלא כולל מאמץ או הליכה רצופה של יותר מ-200 מטר או טיפוס של יותר מ-15 מדרגות.
צ'יטואן
כשאורי התחיל להרגיש טוב יותר נסענו מפוקרה לצ'יטואן. מקום כל כך אחר! קרנף ברחוב זה לא דבר שכיח וגם פיל כחיית מחמד בחצר זה די רגיל.
לקחנו חבילה לשתי לילות ושלושה ימים כאשר בפועל זה יוצא בקושי יום וחצי של פעילויות. החבילה כוללת את כל הטיולים בשמורה, כל הארוחות, לינה והעברות מפוקרה לצ'יטואן משם לקטמנדו. כנראה שאם מרכיבים את אותה חבילה לבד, אולי ייצא קצת יותר זול אבל הרבה יותר טרחה ויש משהו בזה שאתה לא צריך להוציא ארנק וקובעים הכל בשבילך, מתי להיות ואיפה ולאיזה טיול לצאת.
התחלנו עם טיול רגלי אחרי הצהריים בג'ונגל במהלכו כבר ראינו שני קרנפים, תנין וכמה איילים. בסוף ההליכה הגענו לגדת הנהר וישבנו בקפה לראות שקיעה. הילדים הם אטרקציה, בחורה שישבה לידינו ביקשה 'קליק' עם הילדים (הדרך שלהם לבקש תמונה) הקטע הזה לא ברור לי ההצטלמות עם ילדים שהם לא מכירים. כל פעם אני מבטיחה לעצמי שאת הבא שיבקש אני אשאל לפשר הקטע וכל פעם אני בהלם מחדש שהם מבקשים 'קליק' עם הילדים.
בערב לקחו אותנו להופעה של שבט מקומי בשם Tharu עם מנחה שרק חדי אוזן היו מצליחים להבין שהיא מדברת אנגלית. לא הופעה שהייתי חוזר אליה אז אפ מרכיבים את החבילה לבד, אפשר לוותר.
בהופעה, לשמחתנו סוף סוף פגשנו משפחה ישראלית והילדים ישר התחברו ושיחקו והחליפו חוויות. נפגשנו איתם גם יום למחרת בצהריים כדי לתת לילדים קצת זמן עם ילדים בני גילם.
היום השני התחיל עם שיט בקאנו שעשוי מחתיכת עץ אחת, במהלכה ראינו קרנפים, פילים (זה בסיסי), תנינים משני סוגים, איילים, ענפות, תרנגולי בר וכמובן עיט. ככה בקטנה כ-5 דקות נסיעה מהמלון שלנו.
הקאנו עובר במרחק של כ-5 מטרים מהתנינים והיחידים שמתרגשים הם התיירים. עם קרנפים נזהרים טיפה יותר ושומרים מרחק. כשראינו קרנפים במי הנהר, עצרנו את הקאנו במרחק של כ-70 מטר מהם. אף אחד לא מתעסק עם קרנפים.
משם נסענו לחוות גידול פילים. רוב הפילים בנפאל שייכים למלך ובנפאל יש חוק נגד צייד. הפילים הגורים הסתובבו יחסית חופשי והילדים התלהבו ללכת איתם וללטף אותם. אפילו דמיינו מה יקרה אם נאמץ פיל ונחזור איתו לארץ ואיך הוא יכנס למעלית (אחיו ידחוף אותו עם החדק). יהלי ישר קלט שהפילונים בקטע של דשא והתחיל לקטוף להם דשא טרי והם ישר הגיעו אליו. כל המקומיים עפו על הרעיון ותוך דקה התחילו לנקש עשבים ברחבי המתחם עבור הגורים ואפילו ניקו את העשב מאדמה.
אחה"צ יצאנו לספארי ג'יפים. זה סיור של כ-3 שעות, פעילות סטנדרטית לתיירים (בדיוק כמו המופע ריקודי עם של השבט), יש סיכוי שתראו חיות בדיוק באותה המידה שיש סיכוי שלא תראה כלום. נוסעים לאט בגבולות השמורה והמדריך מחפש חיות (אין לי מושג איך הוא קולט אותם ולכן חשוב שהמדריך יהיה מנוסה). ברגע שפוגשים חיה, הג'יפ עוצר, מדומם מנוע וכל התיירים שולפים את המצלמות עם עדשות הזום.
למזלנו יצאנו עם שלל רב, גם קרנפים, גם שני סוגי איילים, גם טווסים, תנינים, עופות ים, קופים וגם הרבה חברים מהדרך. הפעם הקרנפים היו קרובים יותר אלינו (כ-15 מטר), אבל עם ג'יפים זה מרגיש יותר בטוח אז ניתן להתקרב יותר.
למזלנו יצאנו עם שלל רב, גם קרנפים, גם שני סוגי איילים, גם טווסים, תנינים, עופות ים, קופים וגם הרבה חברים מהדרך. הפעם הקרנפים היו קרובים יותר אלינו (כ-15 מטר), אבל עם ג'יפים זה מרגיש יותר בטוח אז ניתן להתקרב יותר.
בכלל הפעילויות בצ'יטואן הן די סטנדרטיות ולא משנה באיזה מלון אתה נמצא כנראה שתקבל את אותו טיול ג'יפים ואותו שייט בקאנו וכמובן תראה את אותה הופעה של השבת המקומי.
על פעילות בוקר של היום שלישי ויתרנו. זה היה שעה של צפייה בציפורים שבשבילה היינו אמורים להתעורר בחמש וחצי בבוקר. לא בדיוק הפעילות שמתאימה לנו.
יצאנו מצ'יטואן בשמונה בבוקר לכיוון קטמנדו אחרי 2 לילות במלון חביב בשמורה. חודש וחצי אנחנו בנפאל ועוד לא היינו בקטמנדו. אז הגיע הזמן.
אין תגובות: