אני יושב ברכבת לכיוון שדה תעופה של הלסינקי כדי לקחת את הרכב השכור שהוזמן מראש. אחרי כל הטירוף של החודש האחרון, רק עכשיו יש לי מקום בראש כדי להתחיל לכתוב קצת על "רכבת ההרים" שנסענו עליה בתקופה האחרונה. שלא תבינו לא נכון... לא ירדנו מהרכבת אלא עכשיו היא נוסעת לאט יותר והשאלה שאני שואל את עצמי היא איך לעזעזל מורידים קצב ומעבירים את השליטה אלינו?
אנחנו רגילים לטיולים מוקצבים של שבועיים בהם כמעט הכל מתוכנן מראש, לפחות ברמת ה-איפה ישנים. השבועיים הראשונים אומנם אכן מתוכננים מראש (כי הם תוכננו לפני שהחלטנו לנסוע לשנה) אבל אנחנו ממש מתקרבים לרגע שבו לוחצים על הברקס והזמן מתחיל לאבד מחשיבותו. בפעם האחרונה שטיילתי ככה היה לפני 20 שנה בטיול אחרי הצבא. בכנות, לא זוכר איך עושים את זה אבל מרגש אותי שאני הולך לגלות שוב ובעיקר לחוות שוב את ההרגשה של חופש אמיתי, חופש בו אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, ואף אחד לא דוחק בך ולא מצפה ממך לשום דבר. הרי איפה אפשר להשיג את זה בחיים הרגילים של ימינו?
הימים האחרונים של ההכנות היו אינטנסיביים ברמות שקשה לתאר, עבודה, סידורים, פרידות, הכנות ומה לא. פתאום אתה מגלה כמה אנשים סובבים אותך ביוםיום וכל אחד רוצה להגיד לך שלום ואתה רוצה להגיד לכל אחד שלום וכל זה נדחק לחודש האחרון הרי מי ירצה להגיד לך שלום חודשיים לפני שאתה בכלל נוסע :-).
האמת שלא התרגשתי בכלל לפני הנסיעה, לא הזלתי שום דמעה כנראה בגלל הלחץ וההכנות, פשוט לא היה לזה זמן. ואולי בגלל שההורים שלי נסעו איתנו ל-5 ימים הראשונים של הטיול (תוכנן מראש) והפרידה מהם הייתה בשבילי הקשה ביותר והיא התרחשה רק לפני כמה ימים כשעזבנו את סנט פטרסבורג.
אז הגיע זמן להוריד קצב. וכדאי להתחיל כבר עכשיו. אני מניח שזה מתחיל קודם כל בראש. קשה לנו להבין שיש הרבה זמן וששום דבר לא בוער. התרגלנו לחיים בקצב לא נורמלי בארץ, איפה שאנשים לא יודעים להיות רגועים.
כדי להיות מסוגל לעשות את זה צריך לבחור מקום רגוע, עדיפות לטבע, מקום שלא יהיו בו מיליון אטרקציות ש"חייבים לעשות" כי האמת היא לא חייבים כלום, ובגלל זה גם חשוב לא לקבוע מראש כמה זמן תישארו במקום מסויים כי אז אתה יכול לתכנן טיול כל כמה ימים ובימים האחרים פשוט להינות מטיול רגלי באיזור, מספר טוב או איזה משחק עם הילדים.
זו התוכנית שלי לבינתיים. לא יודע אם יהיה לי קל להוציא אותה לפועל אבל לפחות דאגתי לסביבה נכונה למשימה :-).
היום אנחנו נוסעים לאיזור האגמים בפינלנד. שכרנו בית על אגם עם סאונה, סירה ומלא פירות יער ופטריות מסביב לבית. אומנם זה תוכנן מראש אך יצא שזה בדיוק ישרת את המטרה של להוריד את הקצב. נכון לעכשיו מתכננים לטייל בעיר הקרובה רק יום אחד מתוך השבעה שנהיה שם. שאר הזמן יילך לדייג, שחייה באגם הקפוא, סאונה, ליקוט פירות יער ופטריות וטיולים רגליים באיזור (אבל על זה אני מבטיח פוסט נפרד).
בעוד 8 ימים אנחנו ממריאים לנפאל ושם מתחיל בעצם רשמית החלק הלא מתוכנן של הטיול, פרט לשבועיים הראשונים שנועדו, איך לא, להוריד קצב. מחכים לנו שבועיים של התנדבות בכפר אקולוגי כ-30 קילומטר מקטמנדו. מקום שקט ולא מתוייר, רחוק מהעיר, בטבע, בו תהיה לנו שגרה רגועה מצד אחד ואפשרות להתרגל לחיים במזרח (חוץ ממני אף אחד מהמשפחה לא היה במזרח עדיין).
ואם לא יהיה רגוע, תמיד אפשר פשוט לקום ולעבור למקום אחר... הרי הזמן הוא לא שיקול ;-)
בתמונות כבר אפשר לראות את הבקתה שלנו על האגם והנוף שנשקף מהסלון. אם זה לא מקום להוריד קצב אז מה כן :-).
אנחנו רגילים לטיולים מוקצבים של שבועיים בהם כמעט הכל מתוכנן מראש, לפחות ברמת ה-איפה ישנים. השבועיים הראשונים אומנם אכן מתוכננים מראש (כי הם תוכננו לפני שהחלטנו לנסוע לשנה) אבל אנחנו ממש מתקרבים לרגע שבו לוחצים על הברקס והזמן מתחיל לאבד מחשיבותו. בפעם האחרונה שטיילתי ככה היה לפני 20 שנה בטיול אחרי הצבא. בכנות, לא זוכר איך עושים את זה אבל מרגש אותי שאני הולך לגלות שוב ובעיקר לחוות שוב את ההרגשה של חופש אמיתי, חופש בו אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, ואף אחד לא דוחק בך ולא מצפה ממך לשום דבר. הרי איפה אפשר להשיג את זה בחיים הרגילים של ימינו?
הימים האחרונים של ההכנות היו אינטנסיביים ברמות שקשה לתאר, עבודה, סידורים, פרידות, הכנות ומה לא. פתאום אתה מגלה כמה אנשים סובבים אותך ביוםיום וכל אחד רוצה להגיד לך שלום ואתה רוצה להגיד לכל אחד שלום וכל זה נדחק לחודש האחרון הרי מי ירצה להגיד לך שלום חודשיים לפני שאתה בכלל נוסע :-).
האמת שלא התרגשתי בכלל לפני הנסיעה, לא הזלתי שום דמעה כנראה בגלל הלחץ וההכנות, פשוט לא היה לזה זמן. ואולי בגלל שההורים שלי נסעו איתנו ל-5 ימים הראשונים של הטיול (תוכנן מראש) והפרידה מהם הייתה בשבילי הקשה ביותר והיא התרחשה רק לפני כמה ימים כשעזבנו את סנט פטרסבורג.
אז הגיע זמן להוריד קצב. וכדאי להתחיל כבר עכשיו. אני מניח שזה מתחיל קודם כל בראש. קשה לנו להבין שיש הרבה זמן וששום דבר לא בוער. התרגלנו לחיים בקצב לא נורמלי בארץ, איפה שאנשים לא יודעים להיות רגועים.
כדי להיות מסוגל לעשות את זה צריך לבחור מקום רגוע, עדיפות לטבע, מקום שלא יהיו בו מיליון אטרקציות ש"חייבים לעשות" כי האמת היא לא חייבים כלום, ובגלל זה גם חשוב לא לקבוע מראש כמה זמן תישארו במקום מסויים כי אז אתה יכול לתכנן טיול כל כמה ימים ובימים האחרים פשוט להינות מטיול רגלי באיזור, מספר טוב או איזה משחק עם הילדים.
זו התוכנית שלי לבינתיים. לא יודע אם יהיה לי קל להוציא אותה לפועל אבל לפחות דאגתי לסביבה נכונה למשימה :-).
היום אנחנו נוסעים לאיזור האגמים בפינלנד. שכרנו בית על אגם עם סאונה, סירה ומלא פירות יער ופטריות מסביב לבית. אומנם זה תוכנן מראש אך יצא שזה בדיוק ישרת את המטרה של להוריד את הקצב. נכון לעכשיו מתכננים לטייל בעיר הקרובה רק יום אחד מתוך השבעה שנהיה שם. שאר הזמן יילך לדייג, שחייה באגם הקפוא, סאונה, ליקוט פירות יער ופטריות וטיולים רגליים באיזור (אבל על זה אני מבטיח פוסט נפרד).
בעוד 8 ימים אנחנו ממריאים לנפאל ושם מתחיל בעצם רשמית החלק הלא מתוכנן של הטיול, פרט לשבועיים הראשונים שנועדו, איך לא, להוריד קצב. מחכים לנו שבועיים של התנדבות בכפר אקולוגי כ-30 קילומטר מקטמנדו. מקום שקט ולא מתוייר, רחוק מהעיר, בטבע, בו תהיה לנו שגרה רגועה מצד אחד ואפשרות להתרגל לחיים במזרח (חוץ ממני אף אחד מהמשפחה לא היה במזרח עדיין).
ואם לא יהיה רגוע, תמיד אפשר פשוט לקום ולעבור למקום אחר... הרי הזמן הוא לא שיקול ;-)
בתמונות כבר אפשר לראות את הבקתה שלנו על האגם והנוף שנשקף מהסלון. אם זה לא מקום להוריד קצב אז מה כן :-).
פשוט מרתק, איזה כיף לחוות יחד אתכם את החוויה דרך הכתיבה והתיאורים המדהימים שלכם
השבמחקיווווו נראה מושלם. מחכים לעוד תמונות וסיקורים...
השבמחק