החיים הם כמו משחק פקמן

11 וחצי חודשים לתוך המסע. מה שנשאר מהטיול בעולם הפך להיות יותר ויותר מסע לתוך עולמנו הפנימי, המשפחתי, האישי.

הגענו לקופנגן ב-20 למרץ 2020 בשיאו של גל הקורונה שהציף את העולם. נפלטנו מהפיליפינים רגע לפני סגירתה, למקום מפלט בו חיכו לנו מיטב חברינו מגואה. למעשה מתוך 11 חודשי טיול אנחנו מכירים אותם כבר 7 חודשים. OMG!

אנחנו  ממש כמו שבט. שבט מדהים יש בו מגוון דעות, ואמונות וכל הילדים מסתדרים מעולה. טווח הגילאים שנע בן 4 ל-12, לא ניכר לרב. לכולם יש מקום, אמנם נוצרות חבורות שמשתנות על בסיס רגעי, אבל הם לרב משחקים, צוחקים, מפרגנים, חולקים, יוצרים, ממציאים וגם רבים, כועסים, לפעמים נעלבים אבל ישר סולחים.

בחודשיים הראשונים גרנו בבית פרטי דקה מהים, עם שביל אבנים והרבה צפרדעים, מילארד יתושים, טרמיטים עם כנפיים, וגם נמלים שמסתכלות לך בעיניים. מוקפים ג'ונגל עם תרנגולות ואפרוחים, הרבה פרפרים, נחשים ירוקים, המון גאקו (שממיות. ממש יכולנו להסתכל לכל גאקו בבטן ובעיניים ואפילו לפעמים לראות אותו מחליק) ולטאות שמשמיעות קולות של צעצוע דרוס. המרפסת והסלון היו מקור השראה להרבה שירים שנכתבו והולחנו ע"י אורי ואפילו לקליפ שצולם עם רקדניות, תופים אלקטרונים ולוקשיינים. חשבון ואחוזים למדנו דרך הפאנל (funnel משפך) של הקורונה (אוכלוסיה > בדיקות > נדבקים > חולים > מונשמים > מתים) וגודל אוכלוסיות בשירטוטים על החלון.

הבית היה מקום להרבה מפגשים, חגיגות, חגים מועדים, וארוחות. המון צחוק, המון שיחות, ציורים של מחשבות על חלונות, והתמודדות עם אתגרים שהתקופה זימנה.  בחודשיים שגרנו שם האי היה "סגור" אז רב הזמן בילינו בבית עם עצמינו, בים או עם חברים. הילדים התמקצעו בבניית שרביטי הארי פוטר בהשראת יניב, בפיתוח סגנונות קפיצה לבריכה, הרכבת לגו, יצירות, אפיה ובישול (מוצלח יותר ובעיקר מוצלח פחות). לילות של קומזיץ במנגל מקומי ליד הבית בליל ירח מלא, עם תפו"א בפחמים והמון יתושים. 

השייק של אורי הפך לאגדה אחרי 3 חודשי התאמנות בגואה. אורי עשה חסד עם הפירות התאילנדיים עם שייק פירות טריים לפחות 3 פעמים ביום, עם מנגו במקום מים, ליצ'י במקום סוכר, ואננס מושלם. שהחיים נתנו לימונים עפנו עליהם עם ג'ין טוניק ליים/פסיפלורה/אננס/מנגו בישיבות במרפסת. 

היו גם ימים שלמים שלא עשינו כלום. בהינו בג'ונגל, שמענו שירים, שרנו בקולי קולות, ורקדנו, עשינו מרתון סדרות ילדים (בקיצור בהינו במסך), היו ימים שהמצאנו משחקים וממש בילינו בנעימים, והיו גם ימים יותר מאתגרים. דווקא בהם גילינו המון אחד על השני, גילינו את הבפנוכו של עצמנו ואחד של האחר. למדנו לשחרר, לא סתם להתעקש, לחייך יותר, לכתוב הודעות על מראות, לישון כולנו בחדר אחד, לישון עם ילד באמצע המיטה, לשכב שעות בערסל. 

חווינו המון שקיעות מושלמות, שכל אחת שונה ומיוחדת, עם קשת בעננים, עם פלאטת צבעים משתנה בכל נשימה. קפצנו מגובה למים עמוקים מלאים בדגים, אכלנו ארוחת ערב חטיפים וגם הכנו סושי המוני, חווינו תופעות טבע של טרמיטים מכונפים שעפים אחרי הגשם בחיפוש אחר מכסה או מושבה חדשה ומשילים את כנפיהם. שיגענו יתושים עם אורות, עשינו התעמלות בוקר ושחיה בים, ניסינו לחקות את קולות הגאקו שמניע בגירגורים בטרם עושה צליל של צעצוע גומי שדרך עליו 3 פעמים ברצף אדם מגושם. 

ולמה גרנו בבית הזה רק חודשיים? כי מי היה מאמין בסוף מרץ (שחתמנו על חוזה) שעד ה1 ביוני לא נמשיך הלאה. החוזה לא הוארך, חיפשנו בתים חלופיים ולא מצאנו. עד שחבר מצא את אילת. למה אילת? כי משפחה אחת גרה מעבר לכביש, על הים, ממש כמו בסיני. ואנחנו גרים בשכונת וילות/יחידות דיור חדישות עם בריכה.

בסופו של דבר אנחנו גרים פה 3 משפחות. בבתים פתוחים, ארוחות משותפות (ערב סושי, ספרינג רולים ויאטנאמים, פלאפל עם פיתות, מג'דרה או פיצות  או מעורב ירושלמי, או סתם סיר קארי עם מליין פטריות ירקות ודברים טובים) וטיולים באי ביחד. כולנו בפיק אפ אחד. הילדים שרים מאחור שירי גואה ועם ווקי טוקי מתקשרים עם הקבינה (המבוגרים). עוד שני אופנועים ויצאנו לדרך.  התחביב של הילדים הוא מלפפוני ים והם לא פעם בנו מושבות מלפפוני ים והציגו הצגות שבהם משפחת מלפפוני ים מככבת. הם גם מאוד אוהבים לאסוף צדפות מהחוף ולפעמים למסור את השלל לתאילנדי או פשוט לקחת הביתה ולהקפיץ עם שום ולימון. 

באילת שידועה גם בשם ה-קיבוץ, יצאנו לצלול. אחרי 12 שנה שאני וג'קי לא צללנו. הצלילה האחרונה היתה בקוטאו בה זכינו לצלול יחד עם כריש ליוויתן כמעט חצי שעה. הכריש שייט לו במים באיטיות, מתרשם מ-20 הצוללנים שמביטים בו בהשתאות. הוא כנראה היה מודע להתרגשות סביבו וכך גם מלוויו הכרישים הקטנים ולהקות הדגים. הם מוגנים בסביבתו. עם כל הגודל שלו הוא חי רק על פלנגטונים. ממש אפשר לראות את פעולת היניקה שלו של המים וסינון הפלנקטונים.
מאז כאמור חלפו 12 שנה ושלושה ילדים מופלאים, חיים שלמים. את הצלילה הפעם דחינו פעמיים. חייבת להודות שהוקל לי כל פעם שנדחתה. משום מה, יש לי חרדה "קלה", כמו לפני טיסות, אבל יותר. הצלילת רענון שעשינו בבריכה רק הבהירה לי כמה שכחתי לצלול.
וזה לא כמו רכיבה על אופניים.
באופניים שנופלים לא מקבלים דיקומפרסיה ולא טובעים במעמקי האוקיינוס. שנופלים מאופניים לא הופכים למאכל לכרישים ודגים צבעוניים.  

הצלילה הזו היתה מתנת בת מצווה מכל השבט לבת חברים. ששמעה שאני צוללת זה הרגיע אותה. יומיים לפני המועד הסופי של הצלילה הרגשתי שאני מפתחת דלקת גרון, ומתקשה לישון. הייתי ממש לחוצה. כל היום דימיינתי באיזה מצבים אני יכולה לחסוך מעצמי את הצלילה. ואז הבתמצוושית באה, ואמרה לי שהיא חושבת לא להגיע לצלילה כי היא חוששת(!). באותו רגע הבנתי שאבוד לי ושאני חייבת לצאת לצלילה. אחרי ששיתפתי אותה שגם אני חוששת, זה טבעי, גם אחרי יותר מ-40 צלילות כל ירידה למים מלווה אצלי בחשש. תכלס. אנחנו צריכות להרגיש עצמנו בנות מזל שמאפשרים לנו להכנס לעולם קסום, כמו עולם הפיות. אבל במים. לחוות שקט ורוגע כמו ששום מדיטציה בעולם לא תכניס אותנו. וזה עבד! גם עלי. מסתבר ש... פחד הוא עוד ביטוי של התרגשות.

בבוקר יצאנו לצלילה. הילדים כולם עברו הדרכה בבריכה כבר לפני שבועיים. הם היו בהתרגשות שיא. מזג האויר אמנם לא היה מושלם. הראות היתה 20-10 מטר קדימה. העיקר החוויה או יאללה בואו נסיים עם זה כבר. בשניה שהתחלתי לרדת לעומק בצלילה הכל חזר אלי.

  

העולם הקסום, השקט, הצבעים, הפלנגטונים שנתנו הרגשה שאני בכלל במסע בין כוכבים.  המחשבה על הילדים שצוללים מעלי, מה הם חווים, מה הם רואים.... כריש ליוויתן! זה מה שהם רואים! וזה מה שאני ראיתי פתאום חולף על פני. זה היה נראה כמו הבן (בסדר גודל יותר קטן מהכריש הקודם, נראה צעיר ממש) של הכריש ליוויתן שליווה אותנו לפני 12 שנים.  שוב הוואו הזה! הוא בטח גר פה בשכונה... אבל מסתבר שהוא עזב את האזור בחודשיים האחרונים. וחזר היום!!! הצלילה היתה מעולה! עם מים צלולים יחסית (10 מטר ראות) להקות דגים והתרגשות שיא.  הילדים כבר חיכו מלאי התלהבות וחוויות על הסירה. מסתבר שליהלי קוראים מעתה whale shark boy כי הכריש ליוויתן ממש רדף אחריו ושט אחריו לאורך הצלילה. המדריך של אורי התלהב מהרוגע והאנגלית שלו. שירה לא יכלה לצלול כי היא צעירה מידי, זה לא מנע ממנה לשכנע את ההורים של כל החברות שלה שיאשרו שגם הן יצטרפו לשיט. בפועל, הן קפצו קצת מהסירה למים ובעיקר פירגנו לאחים שלהן.

ארוחה קלה ויורדים לצלילה שניה, הראות כבר לא להיט, רואים מלאן פלנקטונים, כמה להקות דגים, מקיפים את הסלע ובעיקר צוללים בהתאמצות נגד הזרמים. הכל די עכור ומידי פעם מגיחים צבעים (שאתה ממש מתקרב אליהם).
סה"כ צלילה נחמדה. היו גרועות יותר. אבל הילדים לעומת זה ראו עוד פעמיים (!) את הכריש ליוויתן. היום הוכתר כהצלחה מסחררת! הילדים צללו לעומק 12 מטר אבל הרגישו שעפו 100 מטר לגובה.

אחרי שהבנו שאין טעם לתכנן, הרי זה ביזבוז זמן ואנרגיה, גם ככה המציאות באה, לועסת את התיכנון ויורקת אותו בצד הדרך, מגולגל, לעוס ומעוך, ניסינו  פשוט להנות מהרגע. והצלחנו.
לא ידענו מתי נחזור לארץ כי גם לא ממש רצינו לחזור לארץ בשלב זה. ידענו שברגע שנרצה לחזור אז נתחיל לשבור את הראש.  כעבור שבוע כל כך הרבה דברים התחילו להתגלגל. עדיין לא תיכננו כלום אבל יש כיוון בלב.

מרגישים כמו במשחק פאקמן (Pacman). אוכלים רגעים מכל מיני סוגים. כל נקודה שאוכלים במשחק היא רגע בחיים שיש לו משמעות להמשך המשחק, חלקם מחזקים מעצימים ומקדמים אותנו, ונותנים המון אנרגיה להמשך החיים. חלקם קשים ודורשים התמודדות, ופרימת קשרים שהסתבכו אי שם בזמן עבר ועדיין תקועים, חלקם עוזרים לנו לבנות את עצמנו. בהרבה רגעים אנחנו נלחמים בעיקר בשדים שבתוכנו, אוכלים אותם לארוחת בוקר או שומרים אותם חזק לעצמנו. בסופו של דבר, אנחנו אוספים רגעים מכל מיני סוגים. כל פסילה לא מביסה אותנו אלה גורמת לנו לקום, חזקים יותר ולנסות שוב. כי אלה החיים. וזה המשחק. והמשחק הכי כייפי זה המשחק שבו אנחנו כל פעם עוברים את השלב שבו נכשלנו פעם קודמת.

אנחנו 4 חודשים בקופנגן במקום שלא תיכננו להיות בו בכלל. לתאילנד הוקצבו גג 4 ימים וגם זה כחלק ממעבר בין ארצות, והם מוצו בינואר.
בהינתן המציאות זה המקום המושלם להיות בו. ששואלים את הילדים, שבהתחלה התנגדו נחרצות ליציאה מאזור הנוחות שלהם (AKA הטיול) הם ממליצים בפה מלא על טיול משפחתי לשנה. הם למדו המון על העולם. העולם הפנימי שלהם. והם ממליצים בפה מלא על חוויה לכל החיים.
לפעמים אני חוששת שהם ישכחו, שהשנה תעלם מזכרונם, שהחיים יכריעו והחוויות יעלמו, אבל אז אני נזכרת בטיול אחרי צבא שלי. ועל החוויות, וההתנסויות שהיו לי ועד כמה הן עיצבו אותי. אין לי ספק שהחוויות, והמסוגלות האישית, העצמאות, האמונה בעצמם, החברויות שנוצרו, האינטראקציות, התרבויות, השפות, המקומות הריחות והטעמים ילוו אותם לכל החיים.עזרנו לילדינו להצמיח שורשים חזקים.

רק בשבועות האחרונים לפני המשך המסע הצלחנו להכנס לשיגרה יומית (כי נפתחו המקומות והפעילויות) והתאמנו, ואפילו התמכרנו לאיגרוף תאילנדי (Muay Thai), ניסינו מדיטציות, ובעיקר בילינו המון עם החברים. זכינו!

הרגע להגיד תודה (ולהתראות בקרוב) הגיע. תודה לאי הקסום, לחברים של החיים שהפכו למשפחה, לשקיעות, לפרפרים שליוו אותנו, לאנשים המחייכים, ולכל מי שזכינו להכיר תודה! תודה שהייתם!

הגיע הרגע להמשיך לאיים חדשים, ולעבור לשלב הבא במשחק. אולי מוקדם מידי, אולי לא ממש בעיתוי המושלם. לא באמת אפשר לדעת אבל אם לא ננסה, לא נדע.

אז ניסינו את קראבי במטרה להגיע אחרי זה לקופיפי. חשבנו שיהיה מושלם לבקר בקופיפי שהוא ריק מתיירים, ורק לנו יש את הפריבילגיה לעשות את זה. הגענו לקראבי והאנרגיה אחרת. העיר נראת כמו רוח רפאים, אין תיירים כמעט בכלל, 90 אחוז מהעסקים סגורים ועל כל זה גם מזג אויר אפור ומבעס.
קופנגן הוא ממש אי ירוק מלא אנרגיה בלב ים. קראבי סגורה, ריקה ולא מחבקת. לשמחתנו הצלחנו לתפוס יום שימשי (ומושלם) ולשוט לריילי ביץ'. החלטנו לא לנסוע לקופיפי בגלל המזג אויר. לא משנה כמה האי יהיה ריק ורק לרשותינו, אם המזג אויר יהיה אפור, זה יהיה מדכא.
לא נורא, הכל לטובה, כנראה נחזור לפה בימים אחרים.

יודעים שהגענו לנקודת האל חזור.  נגעת נסעת. הדרך הביתה מתחילה מוקדם מהתיכנון אבל היי, מה שווים התכנונים אם הם נלעסים ונזרקים?

שחשבנו על one year break לא חשבנו שכל העולם ייצא איתנו לשנה הפסקה :-) אמנם המסע שתיכננו לא יצא לפועל אבל האלטרנטיבה שזכינו בה, היא לא פחות ממושלמת (בהינתן הנסיבות). אמנם טיילנו הרבה פחות מהתכנון המקורי (שגם היה ברמת כיוון כללי שהתחלף לפי מצב הרוח, סה"כ זרמנו עם הדרך) אבל חווינו ביחד, חברויות נפש, תהפוכות נפש, צמיחה אישית, התמוטטות נפשית, שקט, עוצמות וטבע, הרבה יותר משחווינו כל הזמן הזה. הרעש בעולם ניער גם אותנו ועשינו מאמצי על-חלל להדהד לנו את השקט שלנו, צמחנו לתוך עצמינו וזכינו בתובנות רבות.
תודה על ההפתעה.

יוון, פארוס, משפחת ברשטיין-מירון מגיעה.