One Year Break

אחרי נסיעה מתוכננת מצ'יטואן של 5 שעות שלקחה 12 שעות הגענו לקטמנדו.


אחרי 12 שעות נסיעה, מתוכם 5 שעות בפקק בכניסה לקטמנדו (במהלכם עברנו 24 קילומטר) הגענו לטאמל - קטמנדו. שוב הסבלנות והקור רוח של הנהג הדהימה אותי. הניגודיות בין הרוגע שלהם והדרכים הסוערות האלה. לפנינו הייתה תאונה בין משאית לאוטובוס נוסעים. לכולם שלום. בעלת הקיוסק השומם ליד עשתה את השנתית שלה בחצי שעה שהתאונה חסמה את הכביש. לא נרשמו שום עצבים מצדם של עושי התאונה או הנהגים שמחכים בפקק. ההתקדמות בפקק שלנו אחרי זה הייתה כ-5 קילומטר לשעה, בעליה (זינוק בעליה בפעולה) והתקדמות של כמה פיקסלים במושגי יקום. הנהג ועוזרו (הנהג רק נוהג, העוזר עושה הכל, ממש כמו מאמא של האוטובוס) עצר למי שהיה צריך לשירותים, למי שרצה הפסקה. בכלל הייתה תחושה של "כולם היו בניו". חוויה.


הגענו לקטמנדו בשמונה בערב, מותשים, למזלנו סגרנו מראש מלון ששייך לאותם בעלים של הגסטהאוס בצ'יטואן כי לא רצינו להגיע ולהתחיל לחפש. המחיר היה זול אז אמרנו שבמקרה ולא יהיה טוב, נמצא מקום טוב יותר בבוקר למחרת כשאפשר לחפש בלי לחץ. בטיול בוקר פגשנו משפחת קופים שטיילו על חוטי חשמל. קיבלנו את קטמנדו, בעיקר את האבק שלה, לפנים.
המלון לא היה משהו וההבטחות שלהם להעביר אותנו בבוקר לחדר יותר טוב לא התממשו אז מצאנו לנו מלון אחר (Hotel Ace) לא רחוק משם ואני בהחלט יכול להכתיר את המלון בתואר המלון הטוב ביותר שגרנו בו בנפאל. 2 חדרים מרווחים מאוד עם מצעים לבנים נקיים ומקלחת חמה שלא בא לצאת ממנה.


רעננים ומרוצים אחרי המעבר מלון יצאנו שוב לטיול ברחובות העיר. ב-Lonely Planet יש מסלולי הליכה מומלצים והחלטנו ללכת לפי אחד מהם שמסתיים ב-Durbar Sqaure. עברנו דרך סמטאות סואנות וחצרות בתים שקטות. עשינו טעימות לכל מיני מאכלים שלא היה לנו מושג מה הם. אחד היה בצק ממולא במשהו שהם קוראים לו שוקולד אל יש לו טעם של תמרינדי שהתגלה כנפילה רצינית. חוויה.


טעמנו 'פאסל לאסי' בטעם של לאסי אמיתי שעד עכשיו לא טעמנו כמוהו. קצת מזכיר מלבי בהגשה, עם אגוזי קשיו מלמעלה. טעים אש, התמקמנו ליד הדוכן ושתינו כמה כאלה. הלכנו הליכת רכבת בשווקים שהרגישו כמו הליכה בתוך קופסת סרדינים בזמן שכולם נועצים עיניים בילדים ומחייכים וחלקם פשוט מבקשים 'קליק'.


יש כמה מקדשים ואתרי תיירות ברחבי קטמנדו. אפשר לבקר כמעט בכולם בטיול יומי אם מתחילים אותו בבוקר ומסיימים בערב אבל אנחנו החלטנו שאנחנו ניקח את הדברים בקלות ונעשה מקום אחד ביום. בסך הכל עדיין אין לנו כרטיס טיסה להודו (למרות שיש תאריך משוער) ואין לנו לאן למהר.


החלטנו להתחיל עם Swayambhunath (סוואיאמבונת) המוכר גם כמקדש הקופים. 10 דקות נסיעה מהטאמל במונית.
היה מאתגר. בכלל אני נתקלת פה המון ב'אפקט החשיפה', כל פעם שיש לי חרדה ממשהו, אז אני מקבלת אותו במינונים קטנים שעולים ומתחזקים עד כדי המון ואדישות מצידי.
דוגמא 1, הקופים:  בהתחלה קופים בטרק האנאפורנה על צמרת עץ בגובה ההר בגדה ממול, אח"כ בספארי בצ'יטואן, אח"כ על חוטי חשמל מעל הראש ברחוב, ואז לרגלי Swayambhunath איזה קוף נחמד, אח"כ קוף פחות נחמד, ואז כמה תינוקות קופים ליד אימם (כמה אנושי!!) ואז הם פשוט הולכים לידי, קופצים מאחורי, והכל סבבה. חלפה ההיסטריה 😊


300 מדרגות מובילות למקדש. במהלכן נחשף עוד ועוד מהנוף על עמק קטמנדו וגם הקופים ממשיכים ללות אותנו מכל הצדדים עד שהם הופכים להיות חלק אינטגרלי ואנחנו כבר מפסיקים לשים אליהם לב.


מלמעלה אפשר לראות את כל העמק. המקום לא מסתכם רק ב'סטופה' המרכזית, מסביבה פזורים מקדשים קטנים יותר, חנויות מזכרות ולא מעט קופים ותיירים ואנשים מקומיים ששמחים לענות על השאלות ולספר את הסיפורים.

ראש השנה

הסתובבנו שעה למעלה עד שמיצינו את הנוף וסובבנו את כל גלגלי התפילה. מקום מעניין מאוד, אפשר לשבת ופשוט להתבונן באנשים מקומיים שממלמלים ומסובבים את כל גלגלי התפילה, בקופים המקפצים ובהתנהגותם האנושית להפליא, בכלבים המשוטטים ובנוף הצבעוני הפרוס לרגלינו.

כנראה שזה מה שהיינו עושים אם לא היה לנו היה את ערב ראש השנה לפנינו :-) הידיעה שערב חג מילאה אותנו געגוע למשפחה ולחברים,  ומחשבות על  הדברים שהשגנו / החלפנו / וויתרנו / שיחררנו / הרווחנו / התגברנו / הכרנו / ניפרדנו  בשנה החולפת, מילאו אותנו גאווה. תוהים מה צופנת בחובה השנה החדשה ובטוחים שהיא תיהיה עבורנו מלאה בעוד המון הפתעות, חוויות, אתגרים, התמודדויות הכרויות, פרידות, מפגשים, צחוקים, געגועים, ומקווים שעם הרבה בריאות ועוד הרבה שמחות.
בערב החג יצאנו לבית חבד ומשם הליכה של "7 דקות, ממש מעבר לפינה" שכוללת לחצות 3 צמתים סואנים ללכת בין הפרות ולפגוש את האבק של קטמנדו עם טיפטוף גשם בחברותא עם המון ישראלים שהולכים יחד, באחווה ורעות, עם חיוכים שמפוזריים עם כוונה שלמה, לארוחת חג המונית. שאף אחד כמעט לא מכיר אף אחד אבל כולם מכירים את כולם.
סדר ארוחת החג (או איך שקוראים לזה) התקיים באולם אירועים מקומי והיו שם כ 400 ישראלים, לבושים חגיגי, מברכים ומחייכים אחד לשני. התרגשתי להכיר את הרב חזקי (ואני בדרך כלל לא חובבת הז'אנר) משהו ביכולת שלו לשמח 400 מטיילים ולגרום להם לתחושת שייכות חזקה ושמחה גדולה ריגש אותי מאוד. נוצרו הכרויות חדשות, שירה בציבור, דיבורים על הארץ, על היעדים הבאים, ואלה שעברו. כל הילדים שהכירו לפני חצי דקה כבר מרגישים כאילו היו שם תמיד ומיד מחליפים "סיפורי קרב"  משתפים חוויות, מתרוצצים באזור וכבר קובעים למפגש למחרת. היה ערב חגיגי ומרגש ממש. חוויה.

Patan Durbar Square

המקום הבא שביקרנו בו יום למחרת היה Patan Durbar Square – כיכר המקדשים בפטאן. 

וואו איזה מקום. איזו הסטוריה, (אני מרגישה עכשיו שאני אומרת את זה בדיוק כמו אמא שלי :-)) איזה עושר תרבותי. בעבר קטמנדו הייתה מחולקת לשלושה ערים ששלטו בהם אחים (מלכים) והם התחרו ביניהם למי תהיה הממלכה היפה ביותר ולכן הרבה כסף ומאמץ הושקעו בכיכר המרכזית של כל עיר. האגדות מספרות שלאומנים שיצרו מקדשים ויצירות אמנות יפות בכיכר היו מורידים את הידיים ואת העיניים כדי שהם לא ייצרו משהו דומה לזה בעיר אחרת. פטאן היא אחת משלושת הערים האלה.

הסיפור על העיר מרתק, על חיי המלכים, על האלים, על כמות האיברים שלהם ועל מה זה אומר, על החינוך המיני לילדים באמצעות הקמאסוטרה על המקדשים, על החג שיהיה פה שבוע הבא ובא יעלו זבח של 108 חיות (108 הוא מספר המזל בהינדו ובבודהיזם) וישתו את הדם וישפריצו על הדלתות למזל ולאנרגיה טובה. גם כל החיות קדושות, כי החיות הן הנהגים של האלים אז כל חיה שמסיעה אל, היא קדושה. עכברים מסתובבים חופשי בין המקדשים (ראינו אחד כמעט נכנס לכיס של שוטר ולשוטר זה לא הזיז). זה נראה די טבעי כל הקטע הזה עם העכברים שמסתובבים ברחובות גם ליד מסעדות ומאפיות. ובאיזשהו שלב אני מתחילה להתרגל לזה. מי אמר 'אפקט החשיפה'?. חוויה.

לקחנו מדריך מקומי שהעביר לנו שעה וחצי של סיור מרתק. זה אחד המקומות שלא כדאי לוותר על המדריכים המקומיים שקופצים על התיירים ברגע שרגלם דורכת במקום. לא נתחיל כאן לספר את כל ההיסטוריה של Patan כי הילדים עושים זאת הרבה יותר טוב מאיתנו אבל אם יש לכם מעט זמן בקטמנדו, זה מקום חובה לבקר בו.

הנפאלים חיים בשלום עם כל החיות. גם עם כל האנשים שהם לא סינים. הם נחמדים ברמות, שקטים, מנומסים, מכבדים אחד את השני ואת האחר.

מוזמנים לראות את הקליפ שהילדים הכינו על פתן, על הסיבה לדלתות הנמוכות בנפאל, על מקדשים, מלכים ו33 מיליון אלים. 

סיכום

התאהבתי בנפאל באיחור. יש בה קסם אחר. היא מצד אחד אינטנסיבית ומצד שני מלאת סבלנות ורגועה. היא רועשת אבל גם מאוד חייכנית ושקטה, יש בה (לפחות) 50 גוונים של: נופים עוצרי נשימה, צ'יקן מומו, דל באט, הבדלים בלתי נתפסים ברמות חיים של מקומיים ותיירים, והמון שלווה גם בתוך ההמולה.

היה נחמד אם הינו יכולים לתרגם את הDNA של החמלה, הכבוד לזולת, החיוביות (פעם אחת לא שמעתי נפאלי אומר את המילה "לא"), ההסתפקות במה שיש (ולא מתוך מחשבה שהוא מועט), האמון באחר, החיוך, הרצון לעזור, שיש בנפאלים ולהפיץ אותו אצלנו. יכלו להיות להם מיליון תירוצים למה הם יכלו להיות אחרים. אבל מתוך הכל הם בחרו ברוגע. הלוואי עלינו.

נפאל יקרה, תודה על הכל. היית טובה אלינו, קיבלת אותנו בזרועות פתוחות ועם חיוך ענק, גם שחלקנו היו מעט סקפטים, נתת לנו להכיר אותך לאט לאט ולהכיר את האופי האמיתי שלך, עליך בהחלט ניתן לאמר שאת יפיפיה אמיתית גם מבפנים וגם מבחוץ. תודה על הדרך, תודה על הנופים, תודה על השיעורים וההבנות ועל חודשיים מלאי חוויות. את קסם אמיתי.

יאללה גואה HERE WE COME.

שבועיים עברו מאז שחזרנו מטרק סובב אנאפורנה והוא מרגיש פתאום זיכרון רחוק. כמו זיכרון ילדות שמתרפקים עליו ונזכרים בחיוך. כנקודת שיא או כתפנית בעלילה.

אחרי שחזרנו מהטרק, רצינו לנוח כמה ימים, בלי לעשות כלום. לא חזרנו למלון שגרנו בו לפני הטרק כי רצינו למצוא משהו נוח יותר וזול יותר ואכן מצאנו את מבוקשינו במלון Hulk. חדר בגודל של מגרש כדורגל (מזל שלא היה לנו כדור), מים חמים בשפע, מיטות נוחות וגם במרכז ה-Lake Side. על כל זה אפשר גם להוסיף שהוא היה יותר זול מהמלון הקודם ($25). אז בילינו עוד 8 ימים בפוקרה בעיקר ברביצה, אכילה, פינוקים, מסאג'ים (לכולנו), משחקי קלפים, מפגש עם חברים (קבוצת הבוגרים מהטרק :-)), הום סקולינג (מאתגר) וילד אחד חולה ממש עם 39 חום. 

פוקרה של אחרי הטרק שונה מאוד מפוקרה של לפני. פתאום יש תיירים, העונה מתחילה והמקום התעורר לחיים. שומעים מוזיקה, רואים תיירים יושבים במסעדות, הכל הרבה יותר שמח ומזג אויר טיפה יותר טוב.

פוקרה היא עיר גדולה יחסית אבל אזור הלייק סייד שבו מתרכזים כל התיירים וכל השירותים לתייר הוא מאוד רגוע, נמצא על האגם ולא דומה לשאר העיר. אתה מוצא את עצמך מתעסק בשאלות קיומיות קשות ביותר כמו "איפה נאכל ארוחת צהריים"? או "מה בא לנו היום לקינוח"? הכרנו את רוב המסעדות וחלק מהמסעדות הכירו אותנו וכבר ידעו מראש מה אנחנו הולכים להזמין כי היה לנו שם כבר מקום קבוע 😊.

בפוקרה נדבקים אליך הרבה פחות. כנראה גם המוכרים יודעים שהתיירים כאן לוקחים את הזמן.

היה יום בו שברנו את שיא המנוח (תודה ליהלי על הצילום). החלטנו שנפגשים בשישי בבוקר עם החברים מהטרק ב-OR2K שזה סוג של מסעדה ישראלית כדי לאכול ג'חנון (מוגש רק בשישי ובשבת). הגענו למסעדה בעשר בבוקר (וגילינו שאין ג'חנון כי זה עוד לא העונה...) והתיישבנו על המרפסת ממש מול האגם. משם לפה, מארוחת בוקר לארוחת צהריים... יצאנו משם בארבע וחצי אחרי הצהריים. אנחנו העברנו את הזמן באוכל ושיחות עם כל מי שרק הגיע למסעדה, הילדים אכלו ושיחקו קלפים. הזמן פשוט עבר בכיף. הרגשנו שמאז הטיול אחרי צבא, לזמן אין כל כך משמעות כמו שהרגשנו באותו יום. הראש נקי, לא עסוק בכלום, מעכל את ההישג של הטרק ואפשר פשוט לשבת, להסתכל על האגם ולחלום שלא ייגמר.

הכוונה היית להעביר קצת זמן בפוקרה בלי לעשות כלום. אסור לשכוח שזה לא טיול של שבועיים בו צריך להספיק כמה שיותר וכמו שבבית צריך לפעמים איזה שבת שקטה בלי לעשות כלום אז גילינו שגם כאן אנחנו זקוקים לפעמים להפסקה כזו. 

זה גם היה זמן טוב להתחיל הום סקולינג, להתחיל להרגיל את הילדים שבכל זאת, זה לא רק טיול ויש גם התחייבויות. התחלנו לעשות שעתיים-שלוש לימודים של חשבון ואנגלית ביום. זה החזיק שלושה ימים בדיוק עד שהבנו שאנחנו צריכים לשכלל את השיטה 😊. וגם אורי חטף דלקת גרון עם 39 חום, תודה לאל שזה לא היה דאנגי. בכל מקרה המחלה לא ממש איפשרה את המשך הלימודים.

יום אחד נסענו לראות את השקיעה בנאגרקוט. משם יש תצפית על פוקרה ועל ההרים שמקיפים אותה. היינו קצת עייפים מלא לעשות כלום והיה נדמה שתהיה שקיעה יפה. השקיעה לא הייתה שווה את הנסיעה אבל הטיול עצמו (כ-3 שעות) והנופים כן.

בעיקרון עשינו כל דבר שלא כולל מאמץ או הליכה רצופה של יותר מ-200 מטר או טיפוס של יותר מ-15 מדרגות. 

צ'יטואן

כשאורי התחיל להרגיש טוב יותר נסענו מפוקרה לצ'יטואן. מקום כל כך אחר! קרנף ברחוב זה לא דבר שכיח וגם פיל כחיית מחמד בחצר זה די רגיל.

לקחנו חבילה לשתי לילות ושלושה ימים כאשר בפועל זה יוצא בקושי יום וחצי של פעילויות. החבילה כוללת את כל הטיולים בשמורה, כל הארוחות, לינה והעברות מפוקרה לצ'יטואן משם לקטמנדו. כנראה שאם מרכיבים את אותה חבילה לבד, אולי ייצא קצת יותר זול אבל הרבה יותר טרחה ויש משהו בזה שאתה לא צריך להוציא ארנק וקובעים הכל בשבילך, מתי להיות ואיפה ולאיזה טיול לצאת. 

התחלנו עם טיול רגלי אחרי הצהריים בג'ונגל במהלכו כבר ראינו שני קרנפים, תנין וכמה איילים. בסוף ההליכה הגענו לגדת הנהר וישבנו בקפה לראות שקיעה. הילדים הם אטרקציה, בחורה שישבה לידינו ביקשה 'קליק' עם הילדים (הדרך שלהם לבקש תמונה) הקטע הזה לא ברור לי ההצטלמות עם ילדים שהם לא מכירים. כל פעם אני מבטיחה לעצמי שאת הבא שיבקש אני אשאל לפשר הקטע וכל פעם אני בהלם מחדש שהם מבקשים 'קליק' עם הילדים.

בערב לקחו אותנו להופעה של שבט מקומי בשם Tharu עם מנחה שרק חדי אוזן היו מצליחים להבין שהיא מדברת אנגלית. לא הופעה שהייתי חוזר אליה אז אפ מרכיבים את החבילה לבד, אפשר לוותר.

בהופעה, לשמחתנו סוף סוף פגשנו משפחה ישראלית והילדים ישר התחברו ושיחקו והחליפו חוויות. נפגשנו איתם גם יום למחרת בצהריים כדי לתת לילדים קצת זמן עם ילדים בני גילם.

היום השני התחיל עם שיט בקאנו שעשוי מחתיכת עץ אחת, במהלכה ראינו קרנפים, פילים (זה בסיסי), תנינים משני סוגים, איילים, ענפות, תרנגולי בר וכמובן עיט. ככה בקטנה כ-5 דקות נסיעה מהמלון שלנו.

הקאנו עובר במרחק של כ-5 מטרים מהתנינים והיחידים שמתרגשים הם התיירים. עם קרנפים נזהרים טיפה יותר ושומרים מרחק. כשראינו קרנפים במי הנהר, עצרנו את הקאנו במרחק של כ-70 מטר מהם. אף אחד לא מתעסק עם קרנפים.
  

משם נסענו לחוות גידול פילים. רוב הפילים בנפאל שייכים למלך ובנפאל יש חוק נגד צייד. הפילים הגורים הסתובבו יחסית חופשי והילדים התלהבו ללכת איתם וללטף אותם. אפילו דמיינו מה יקרה אם נאמץ פיל ונחזור איתו לארץ ואיך הוא יכנס למעלית (אחיו ידחוף אותו עם החדק). יהלי ישר קלט שהפילונים בקטע של דשא והתחיל לקטוף להם דשא טרי והם ישר הגיעו אליו. כל המקומיים עפו על הרעיון ותוך דקה התחילו לנקש עשבים ברחבי המתחם עבור הגורים ואפילו ניקו את העשב מאדמה. 

אחה"צ יצאנו לספארי ג'יפים. זה סיור של כ-3 שעות, פעילות סטנדרטית לתיירים (בדיוק כמו המופע ריקודי עם של השבט), יש סיכוי שתראו חיות בדיוק באותה המידה שיש סיכוי שלא תראה כלום. נוסעים לאט בגבולות השמורה והמדריך מחפש חיות (אין לי מושג איך הוא קולט אותם ולכן חשוב שהמדריך יהיה מנוסה). ברגע שפוגשים חיה, הג'יפ עוצר, מדומם מנוע וכל התיירים שולפים את המצלמות עם עדשות הזום.




למזלנו יצאנו עם שלל רב, גם קרנפים, גם שני סוגי איילים, גם טווסים, תנינים, עופות ים, קופים וגם הרבה חברים מהדרך. הפעם הקרנפים היו קרובים יותר אלינו (כ-15 מטר), אבל עם ג'יפים זה מרגיש יותר בטוח אז ניתן להתקרב יותר.

בכלל הפעילויות בצ'יטואן הן די סטנדרטיות ולא משנה באיזה מלון אתה נמצא כנראה שתקבל את אותו טיול ג'יפים ואותו שייט בקאנו וכמובן תראה את אותה הופעה של השבת המקומי.   

על פעילות בוקר של היום שלישי ויתרנו. זה היה שעה של צפייה בציפורים שבשבילה היינו אמורים להתעורר בחמש וחצי בבוקר. לא בדיוק הפעילות שמתאימה לנו. 

יצאנו מצ'יטואן בשמונה בבוקר לכיוון קטמנדו אחרי 2 לילות במלון חביב בשמורה. חודש וחצי אנחנו בנפאל ועוד לא היינו בקטמנדו. אז הגיע הזמן.