One Year Break

אם הייתי צריך לחשוב על קונטרסט יותר גדול מאשר המעבר מפינלנד המערבית, הקרה, הנקייה והרגועה לנפאל הלחה, עם זיהום אויר, כאוס בכבישים, לכלוך ברחובות, הייתי כנראה מתקשה. אני טיילתי בנפאל אחרי הצבא לפני עשרים שנה וחשבתי שהייתי מוכן לכל זה אבל בעודי נוסע לכיוון הכפר שממנו אנחנו מתחילים אפילו לי עברו מחשבות בראש כמו "מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהבאתי את הילדים שלי לכאן?".

לפני שנצלול לתוך החוויה הנפאלית, אני רוצה רגע לסכם את החוויה הפינית.

השבוע שלנו בבקתה על האגם עבר מהר מדי. אני חושב שזה הפעם הראשונה שהעברנו שבוע בחו"ל במקום אחד כמעט בלי לצאת לטייל מסביב. יצאנו פעם אחת לטייל באזור הטירה ב-Savolinna ויום אחר להסתובב במרכז Savolinna  כדי להכיר את המקום.

שאר הימים הלכו על פשוט טיולים ביערות מסביב לבקתה, ליקוט פירות יער, דייג, שהייה בסאונה ושחייה באגם (הקפוא יש לומר :-)). אם תחפשו במילון הגדרה למילה "חופש" - זה בדיוק מה שיהיה כתוב שם.

כל יום בושלו ארוחות מעולות, כל יומיים ביקור בסופר כדי למלא את המקרר בכל טוב שיש לפינלנד להציע.

אבל כמו הרבה דברים בטיול הזה, דברים טובים נגמרים, ומתחילים דברים טובים אחרים :-).

עזבנו את הבקתה ויצאנו להעביר לילה לא רחוק משדה התעופה של הלסינקי כי הטיסה לנפאל תוכננה ליום למחרת. כשחיפשתי מלונות באזור שדה התעופה, לא היו לי הרבה אפשרויות ובטח שלא במחירים סבירים. אחרי חיפוש די נרחב מצאתי דירה לכולנו כ-40 קילומטר משדה התעופה במחיר סביר מאוד של 120 יורו, בעיירה שנקראת Järvenpää. זה לא מקום מוכר או משהו ובטח שלא מקום מתוייר אבל מדובר רק בלילה אחד לפני הטיסה בבוקר. העיירה התגלתה כמקום מאוד נחמד אם אגם (כמה מפתיע) ופארק לידו שהעברנו בו את השעתיים האחרונות שלנו בפינלנד. קינחנו בארוחה במסעדת סושי, כנראה הסושי האחרון שלנו לתקופה הקרובה.

בבוקר למחרת, הגענו לשדה התעופה, החזרנו את האוטו ותחלנו את "המסע"! מכאן בעצם אנחנו מתחילים באמת את המסע במזרח, עד כאן זה היה טיול רגיל של חודש אוגוסט. טיסה ראשונה - 3.5 שעות לאיסטנבול, 4.5 שעות המתנה לטיסה לקטמנדו.

הטיסות עברו בסדר, בלי שום אירועים מיוחדים.

והנה מתחילה החוויה הנפאלית...

לפני שעלינו לטיסה לקטמנדו העברנו 4.5 שעות בשדה התעופה החדש של איסטנבול שזה כמו להסתובב בקניון עצום, הכי מערבי שיש, עם כל הקדמה. ואז אתה נוחת בקטמנדו... כבר בנחיתה קצת מוזר לטוס יותר נמוך מחלק מהבתים (השדה ממקום בין הרים). המטוס חונה ליד הכניסה לטרמינל כאילו התמזל מזלו למצוא חנייה ליד הבית בתל אביב. ביציאה מהמטוס (מדרגות כמובן, מי שמע פה על שרוול) פוגשת אותך הלחות וזיהום האויר וכמובן שאין מה לדבר על מזגן בטרמינל.

מרגישים מיד שהגעת לאולם שלישי.

העולם אליו נכנסים לא גדול יותר מסופרמרקט סטנדרטי בישראל ואז את צריך להתחיל להבין באיזה תור לעמוד. מצד אחד, קיוסקים ממוחשבים להוצאת בקשה לויזה (הדבר היחיד שממוחשב כאן וגם זה די חדש) ותור שני לדלפק איפה שצריך לשלם על הויזה. כששואלים את הפקיד לאן צריך ללכת קודם הוא נותן לך את החופש להחליט לבד :-). כמה שזה נשמע סיוט, התהליך לא כזה מסובך ויש אנשים שעוזרים לך אם אתה נתקע.

תכננו להתחיל את הטיול בהתנדבות בכפר אקולוגי לא רחוק מקטמנדו כדי לרכך את הנחיתה כמה שאפשר ולא מיד לפגוש את הכאוס של ה-Thamel (שכונת המטיילים של קטמנדו). מחוץ לשדה התעופה חיכה לנו נהג שאמור לקחת אותנו לכפר. בעודנו הולכים לכיוון מגרש החנייה, שאלו אותי הילדים באיזה אוטו ניסע וכמובן כשראו את כל המיניואנים התחילו כבר לקבוע מי יישב איפה ולמה. תארו לכם את ההפתעה שלנו כאשר במפתיע עצר הנהג ליד סוזוקי אלטו קטנה (רכב שבישראל לא מכניסים אליו יותר משני אנשים וכלב).

אז אם אפשר לנסוע 4 אנשים על אופנוע, למה לא לנסוע 6 אנשים עם 6 מוצ'ילות בסוזוקי אלטו?!? וכן... זה אפשרי מתסבר :-)

ואז היכה בנו הכאוס של קטמנדו במלוא העוצמה. מכוניות, אופנועים, הולכי רגל, משאיות, אוטובוסים ומה לא. כולם נוסעים איך שבא להם, אבל איכשהו בתיאום מוחלט. אין מה לדבר על רמזורים, בצמתים הראשיות יש שוטר שמכוון את התנועה, אם מישהו רוצה לפנות הוא פשוט מתחיל לאט לאט להתקדם וברגע שהתנועה ממול כבר לא יכולה להספיק לפניו הוא מצליח להשתחל. לפני הצומת שני נתיבים פתאום הופכים לשלושה ולפעמים ליותר. קווי הפרדה רצופים - לא ברור למה מישהו טרח בכלל לצייר אותם על הכביש. זיהום אויר קשה, כל עוד אתה בתנועה עוד אפשר לנשום אבל אם עוצרים (ועוצרים הרבה) בא לך למות. ואנחנו 6 אנשים דחוסים בתוך סוזוקי אלטו, ואני מתפלל שהתיקים שלנו לא יעופו מהגגון (שעליו הם הונחו לא קשורים לשום דבר). ובכלל שכחתי שאנחנו אחרי כמעט 24 שעות של טיסות ומעברים.

הכפר האקולוגי שאליו הגענו נקרא Kevin Rohan Memorial Eco Foundation והוא נמצא ב- Chalnakhel שזה פרבר הנמצא כ-13 קילומטר דרומית לקטמנדו בגובה של כ-1400 מטר. שמחנו לגלות שהכפר הזה הוא שקט ואין בו לא זיהום אויר ולא ההמולה שמאפיינת את קטמנדו. להיפך, יש במתחם גינות שגדלים בהם מינים רבים של ירקות ופירות, גינת משחקים לילדים (שנבנתה לפני כשנתיים ע"י שתי משפחות ישראליות שהתנדבו כאן), בית קפה שבו אוכלים את ארוחת הצהריים והערב, נגריה, בית ספר ועוד. הכל מאוד רגוע ופסטורלי. ממבט ראשון ההחלטה להגיע לכאן בתור המקום הראשון בנפאל נראית מאוד נכונה.

קיבלנו שני חדרים עם שירותים באחד מהם בתוך מבנה שמשמש גם את הקהילה של הכפר האקולוגי. המתכונת כאן היא שאנחנו אמורים להתנדב כ- 6 שעות ביום, בכל דבר שאנחנו יכולים לתרום והם מספקים לנו מקום לישון ו-3 ארוחות ביום.

הלילה הראשון היה קשה. בכל זאת מדינת עולם שלישי, יתושים, הניקיון של החדר זה לא בדיוק מה שהתרגלנו אליו וגם העקיצה ששירה חטפה מאיזה חרק בפינלנד שוב התנפחה וזה מאוד הדאיג אותנו, על אחת כמה וכמה כי עכשיו לך תחפש כאן רופא...
אבל הניסיון מלמד שיום למחרת הדברים לרוב מסתדרים. אני בחרתי להתנדב בנגריה כי אני אוהב לעבוד עם עץ וגם יש לי קצת ניסיון מהעבר הרחוק. המשימה הראשונה שקיבלתי הייתה לבנות סולם מבמבוק בשביל מתקני המשחקים לילדים. הסולם הקודם נשבר והיה צורך בחדש. בכלל לקחתי על עצמי לתחזק את המתקנים אז גם סידרתי את הנדנדה והוספתי עוד סולם לשלב נמוך יותר.
יש כאן סדנת תכשיטים והילדים ממש התלהבו וכל יום רק חיכו לרגע שיפתחו כדי שיוכלו להמשיך לעשות שרשראות וצמידים (כמובן קיבלו הדרכה לפני זה). הכי מספק היה לשמוע מאורי: "אמא, אני כל כך אוהב להתנדב!" לא יזיק קצת נחת :-).



ענבל בחרה לתרום להם מהידע שלה ביזמות, מצגות, ניהול מוצר ושיווק אונליין. והם בדיוק והציעה להם לנסות להתחיל למכור את התכשיטים שהם מייצרים באינטרנט. ענבל התחילה לעזור להם לבנות קטלוג מוצרים ואחרי 3 ימים בהם עבדתי על מתקני המשחקים לילדי המקום, עברתי לתרום בתחום אחר שאני מבין בו - צילום. במשך כמה שעות צילמתי את כל התכשיטים שהיו מיועדים לקטלוג.

אנחנו פה כבר 5 ימים ואחרי הטלטלה של המעבר מפינלנד וההלם הראשוני של נפאל, החיים חזרו למסלולם. אנחנו לא נמצאים במקום מתוייר וכל הזמן נמצאים יחד עם אנשי הכפר, הנפאל האמיתית. האנשים שמחים ונחמדים ואנחנו זוכים לחוות את חייהם האמיתיים. היום הזמינו אותנו לחגיגת יום הולדת של קרישנה (אל האהבה) בגן ילדים אנטרופוסופי שבניהול של הכפר האקולוגי. אלה בדיוק הדברים שבשבילם רציתי להגיע לכאן. הקצב יורד לאט לאט ויחד איתו גם הדאגות. עדיין קשה לי לעקל שאין לי דאגות ואין לי לאן למהר, ששום דבר לא לוחץ עלי. אין לתאר את השלווה וכמה אני שמח שזה רק מתחיל!



היום אני, אורי ושירה עשינו טיול קטן מסביב לאגם קטן כאן (יהלי וענבל לא הצטרפו כי יהלי חטף וירוס בטן). אין קשר בין האגם הזה לאגמים בפינלנד. המים מזוהמים אבל האגם מלא דגים כי אנשים מתייחסים לאגם כקדוש ומביאים דגים חיים ומשחררים אותם באגם. קצת הזוי. אסור לדוג כמובן וכמות הדגים שיש באגם היא הזויה לגמרי.

היי, אני שירה

הגענו להלסינקי שבפינלנד, ואחרי יומים נסענו 4 שעות לגור בבית על האגם. שהגענו לאגם היינו ממש מופתעים, ממש יפה פה אבל צריך להיזהר מיתושים וקרציות (אותי עקצה כנראה קרציה) אבל לא נורא.  אבא שלי והאחים שלי הולכים מידי פעם לאגם לדוג דגים והיום הם חזרו הביתה עם 7 דגים.

אתמול עשינו בבית מאסטר שף והיה ממש כיף, כולנו בישלנו מנות ממש טעימות וההורים שלנו היו השופטים.
אחרי שבוע  נסענו בבוקר לעיירה שהיינו בה לילה אחד.  היינו שם בגינה מקומית ממש כיפית ושיצאנו מהגינה נסענו למסעדת סושי טעימה במיוחד. יום למחרת בבוקר נסענו לשדה תעופה בפינלנד ואז היה שתי טיסות לנפאל,טיסה ראשונה הייתה 3 שעות וטיסה שניה הייתה 7 שעות
ממש נהנינו ממליצה בחום לטוס!!!!! אבל אני בטוחה שיהיה גם כיף בכל הארצות שניהיה בהם.
אתם מוזמנים לעקוב אחרינו ביוטיוב .
שם הערוץ  one year break ואל תישכחו לשתף לחברים
ביייי!! ❤️

מסנט פטרסבורג הקרה נסענו לאסטוניה - טאלין. מדהים איך העולם ניהיה קטן יותר עם המצאת האינטרנט, אבל מדהים יותר איך 6 שעות נסיעה באוטובוס שמתחילות בשש בבוקר מרגישות כמו שעה וחצי כשיש ווי-פיי וסרטים חופשי. העיקר לקחתי ספרים, הצחקתי את עצמי. הילדים לא הניחו למסך המושב וחרשו כל אחד על 3 סרטים. (אני הספקתי שניים ממש טובים :-)) 

יום בטאלין (העתיקה) מימי הביניים מקום רומנטי ביותר עם מזג אויר שימשי ונפלא, מלא מסעדות מכל הסוגים, דרכי אבן, המון פרחים וגינות יפות, פסלים, עושר תרבותי, מלא חנויות וינטאג' ועיצוב. לגמרי נחזור אליה ללא ילדים מתי שהוא. 

ההבדל במחירים (מדד האוכמניות) הוא בולט. אחרי ארוחת צהרים של מיני המבורגרים שעלתה כמו ארוחה במסעדת מישלן,  החלטנו לעשות עם הילדים אתגר שקונים בסופר מצרכים לארוחת ערב ב- 10 יורו. הילדים הגדילו ראש והרכיבו תפריט לארוחת בוקר וערב ב11 יורו. הם גם הכינו את הארוחות ובכלל היה שמח.

מטאלין לקחנו ספינה להלסינקי פינלנד. סטייל Love boat עם מכונות הימורים בכל חור ועל כל דוגמא בשטיח. גם השעתיים האלה עברו בטיל בליסטי בזכות הווי פיי ובזכות היצירתיות של הילדים והרצון שלהם לצייר את הנוף הנשקף מהסיפון העליון. מאות איים קטנים פזורים ושחפים שיכולים להוריד למישהו את הראש בזמן מעופם.



הלסינקי יפה מאוד ומלאה בגינות וצמחיה ופרחים, אח כמה פרחים מכל הסוגים. השקיעה היא לקראת עשר וחצי בערב בעונה זו (קצת מעייף). כמויות הסלמון שאכלנו בשבוע האחרון, עוד מסנט פטרסבורג, על כל צורות ההכנה שלו הן מטורפות. ביצי סלמון, סשימי, מעושן, כבוש, טרי, צלוי בתנור, צלוי בחמאה על הפלנצ'ה ובטוח יש עוד שיטה ששכחתי. זה כאילו יש מלאי סלמון של שנה שצריך להכניס בשבועיים. ממש ממלאים מצברי סלמון לקראת השנה שתבוא עלינו לטובה :-).

טיילנו גם באיי סואומנלינה ליד הלסינקי. לשם נסענו במעבורת. אי נחמד מאוד עם היסטוריה מכובדת ומוזיאון על מאורעות מלחמת העולם הראשונה והשניה. (כולל ביקור בצוללת). את האי הקפנו בכמה שעות וגם טבלנו בים (מים קפואים) שעשה לנו תצוגת תכלית לתופעות מוזרות מאוד (לפחות לנו זה היה מוזר). המים נסגו 3 מטר וחזרו 5 מטר קדימה. מקסים לראות איך אנשים חיים באי בבתים העתיקים האלה. תכלס, הילדים מסבירים על האי הכי טוב :-) 

אני יושב ברכבת לכיוון שדה תעופה של הלסינקי כדי לקחת את הרכב השכור שהוזמן מראש. אחרי כל הטירוף של החודש האחרון, רק עכשיו יש לי מקום בראש כדי להתחיל לכתוב קצת על "רכבת ההרים" שנסענו עליה בתקופה האחרונה. שלא תבינו לא נכון... לא ירדנו מהרכבת אלא עכשיו היא נוסעת לאט יותר והשאלה שאני שואל את עצמי היא איך לעזעזל מורידים קצב ומעבירים את השליטה אלינו?

אנחנו רגילים לטיולים מוקצבים של שבועיים בהם כמעט הכל מתוכנן מראש, לפחות ברמת ה-איפה ישנים. השבועיים הראשונים אומנם אכן מתוכננים מראש (כי הם תוכננו לפני שהחלטנו לנסוע לשנה) אבל אנחנו ממש מתקרבים לרגע שבו לוחצים על הברקס והזמן מתחיל לאבד מחשיבותו. בפעם האחרונה שטיילתי ככה היה לפני 20 שנה בטיול אחרי הצבא. בכנות, לא זוכר איך עושים את זה אבל מרגש אותי שאני הולך לגלות שוב ובעיקר לחוות שוב את ההרגשה של חופש אמיתי, חופש בו אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, ואף אחד לא דוחק בך ולא מצפה ממך לשום דבר. הרי איפה אפשר להשיג את זה בחיים הרגילים של ימינו?
הימים האחרונים של ההכנות היו אינטנסיביים ברמות שקשה לתאר, עבודה, סידורים, פרידות, הכנות ומה לא. פתאום אתה מגלה כמה אנשים סובבים אותך ביוםיום וכל אחד רוצה להגיד לך שלום ואתה רוצה להגיד לכל אחד שלום וכל זה נדחק לחודש האחרון הרי מי ירצה להגיד לך שלום חודשיים לפני שאתה בכלל נוסע :-).

האמת שלא התרגשתי בכלל לפני הנסיעה, לא הזלתי שום דמעה כנראה בגלל הלחץ וההכנות, פשוט לא היה לזה זמן. ואולי בגלל שההורים שלי נסעו איתנו ל-5 ימים הראשונים של הטיול (תוכנן מראש) והפרידה מהם הייתה בשבילי הקשה ביותר והיא התרחשה רק לפני כמה ימים כשעזבנו את סנט פטרסבורג.

אז הגיע זמן להוריד קצב. וכדאי להתחיל כבר עכשיו. אני מניח שזה מתחיל קודם כל בראש. קשה לנו להבין שיש הרבה זמן וששום דבר לא בוער. התרגלנו לחיים בקצב לא נורמלי בארץ, איפה שאנשים לא יודעים להיות רגועים.

כדי להיות מסוגל לעשות את זה צריך לבחור מקום רגוע, עדיפות לטבע, מקום שלא יהיו בו מיליון אטרקציות ש"חייבים לעשות" כי האמת היא לא חייבים כלום, ובגלל זה גם חשוב לא לקבוע מראש כמה זמן תישארו במקום מסויים כי אז אתה יכול לתכנן טיול כל כמה ימים ובימים האחרים פשוט להינות מטיול רגלי באיזור, מספר טוב או איזה משחק עם הילדים.
זו התוכנית שלי לבינתיים. לא יודע אם יהיה לי קל להוציא אותה לפועל אבל לפחות דאגתי לסביבה נכונה למשימה :-).

היום אנחנו נוסעים לאיזור האגמים בפינלנד. שכרנו בית על אגם עם סאונה, סירה ומלא פירות יער ופטריות מסביב לבית. אומנם זה תוכנן מראש אך יצא שזה בדיוק ישרת את המטרה של להוריד את הקצב. נכון לעכשיו מתכננים לטייל בעיר הקרובה רק יום אחד מתוך השבעה שנהיה שם. שאר הזמן יילך לדייג, שחייה באגם הקפוא, סאונה, ליקוט פירות יער ופטריות וטיולים רגליים באיזור (אבל על זה אני מבטיח פוסט נפרד).
בעוד 8 ימים אנחנו ממריאים לנפאל ושם מתחיל בעצם רשמית החלק הלא מתוכנן של הטיול, פרט לשבועיים הראשונים שנועדו, איך לא, להוריד קצב. מחכים לנו שבועיים של התנדבות בכפר אקולוגי כ-30 קילומטר מקטמנדו. מקום שקט ולא מתוייר, רחוק מהעיר, בטבע, בו תהיה לנו שגרה רגועה מצד אחד ואפשרות להתרגל לחיים במזרח (חוץ ממני אף אחד מהמשפחה לא היה במזרח עדיין).



ואם לא יהיה רגוע, תמיד אפשר פשוט לקום ולעבור למקום אחר... הרי הזמן הוא לא שיקול ;-)

בתמונות כבר אפשר לראות את הבקתה שלנו על האגם והנוף שנשקף מהסלון. אם זה לא מקום להוריד קצב אז מה כן :-).

סנט פטרסבורג היא מקום קסום. בעיקר אני תוהה איך לקח לי 19 שנה להגיע למקום הזה. הכל ככ ברור פתאום. כנראה בשביל להכיר אדם באמת אתה צריך ללכת בדרכיו. לטייל בעיר מולדתו של ג'קי שהילדות שלו הציצה וקרצה לו מכל פינה היתה חוויה אחרת. בעיקר בזכות המסע עם ההורים הנדירים שלו שדאגו לתוכנית טיולים וסיורים ורכשו מבעוד מועד כרטיסים ומדריכים ונהגים בכדי שלא נבזבז זמן מיותר בעמידה בתורים (שיכולים 

 לקחת שעות).  בכלל הרגשנו כמו צארים ואכלנו בעיקר סלמון, קוויאר, אוכמניות, סושי, פישקי וגם קצת אוכל אחר. הזמן איכות של הילדים עם סבא וסבתא (לייתר דיוק בבושקה ודדושקה החד פעמיים) היה יקר מפז. 

ההיסטוריה של סנט פטרסבורג מרתקת ועשירה (לא מביישת את משחקי הכס) ולשמוע אותה עם פיקנטריה מאבא של ג'קי תוך כדי הליכה בפארקים בכלל גורם להכל להתעורר לחיים. כל אבן שם זוכרת היסטוריה של מאות שנים, של עושר ואושר ושל מצור וחוסר, כל ביניין ופארק ותעלה זוכרים התרחשות. רספוטין, ניקולאי פיוטר קטרינה, אליזבתה וכל החבר'ה הלכו איתנו יד ביד ברחובות בעיר.

כל פינת רחוב שם מזכירה מבחינה אדריכלית  עיר אחרת בעולם. היו מבנים שהזכירו את הוואנה (קובה) היו שהזכירו רחובות באוסטריה, גרמניה, צרפת ובכלל המרקם האדריכלי הוא עשיר במיוחד. השפעת תרבויות אחרות (ארמונות ורסאי מככבים שם) ניכרת בכל פינה. 

הטיול לדאצ'ה בפושקין היה מרגש בעיקר לאור העובדה שהם לא היו שם יותר מ30 שנה מאז עלו לארץ. את הבית קיץ הוריו של ג'קי בנו במו ידיהם, פעמיים (פעם אחת זה נשרף). שתלו כל עץ תפוח, שיח פטל, וכל מיני שיחי פרי ועצי פרי, השירותים עדיין במחסן הקטן ליד. הכל שם. שתי התמונות האפורות שראיתי של הדאצ'ה לא יכלו ולא הצליחו להעביר את הצבעוניות והרעננות והותירו לי רק תמונה אפורה.

לא יכולתי לדמיין את העושר הצבעוני הזה ואת הריחות והטעמים שהיו שם. אני כל כך שמחה שיצא לנו כמשפחה להגיע למקום הזה שבו כל הסיפורים והזכרונות ששמענו מג'קי קיבלו חיים.

והפישקי (יש לאמר את זה עם לסת מושטת קדימה עם דגש כבד ביותר על הפי). טעמנו פישקי לפני חודש במסקווה, היה לזה טעם של משהו שממש רצה להיות דונאט ולא ממש הצליח,  מלא בשמן שידע או שממש רצה לדעת ימים טובים יותר. ג'קי התנצל בשם הפישקי והבטיח חוויה מתקנת בסנט פטרסבורג. האמת הייתי סקפטית, אחרי שהוא עף על מרק קיץ קוואס (אחד הדברים המזעזעים שיש) הייתי מעט קטנת אמונה לגבי טיב הפישקי שמחכה לי.

הפישקי פה היה חלום. בדיוק כמו שג'קי תיאר את הפישקי הכי מפורסם שהיה מול הבית שלו בשדרות ניאבסקי. (מעין שדרות רוטשילד). במשך כל זמן הפעילות של החנות משתרך שם תור ארוך, ממש ארוך. תכלס, זו מעין סופגניה פריכה רכה ואוורירית שעליה בזקו בידיים מיומנות אבקת סוכר . הכוונה בידיים מיומנות היא שזה הדבר היחידי שהם מוכרים במקום בו הזמן מלכת משנות ה50 . פישקי וקפה מתוק כמו של פעם עם 3 כפיות סוכר לכל כוס. הכל מתוק באקסטרים. אבל עם טעמי ילדות (של ג'קי) אין מה להתווכח. 

וזה מה שהיה לילדים לאמר על זה: 

וההרמיטאג', מעבר לזה שזה ערך בויקידס וראיתי את זה בתמונות ושמעתי על זה הרבה, שוב המציאות עלתה על כל דימיון ומראה עיניים היה שווה יותר מאלפי תמונות (והאמינו לי שבשביל למצא 3 תמונות מייצגות שלו לויקידס הייתי צריכה לעבור על אלף לפחות). 

בתור חולת מוזיאונים, מתרגשת מיצירות אומנות עד בכי (מביכה ממש) וחלום ילדות ישן ונצור להיות מרצה לאומנות, הרגשתי בעננים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים והוא כנראה נמצא שם בכל פינה. הם לא התעצלו ולא פיספסו שום פרט. לא בריצפה עם הפיתוחים מ16 סוגי עצים נדירים, לא בפיתוחים בתקרה, לא בפסיפס, לא בכלום. הכל שלמות.

זה מה שהיה לילדים להגיד על ההרמיטאג':

זהו לבנתיים, מכאן לטאלין העתיקה.

  לא להאמין שה"עוד כמה חודשים" שהפך "לעוד שבועיים" ומשם "לשבוע הבא" מהר מאוד עבר למוד של "עוד יומיים" "מחר" ו"ה י ו ם ".  ההתרגשות הגיעה רק בשלב ה"מחר". עד אז זה הרגיש רחוק ושל מישהו אחר. בלילה לפני שהמחר הפך ל"מחר" הרגשנו פתאום שהינה זה קורה. זה משהו שאף פעם לא קרה לנו לפני (לצאת לשנה לטיול). החודש האחרון שבו שיחרננו את הכל הרגיש הכי נכון לנו. עזר לנו לשחרר עוד הרבה מהדברים ולהסתפק במועט מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ.

את האריזות של המוצ'ילות סיימנו לארוז רק 4 שעות לפני היציאה לדרך, תכלס רק יומיים לפני הנסיעה קנינו מוצילות לילדים, את הרשימת ציוד הכנו ועידכנו כמה ימים לפני היציאה. לא יודעים אם לקחנו יותר מידי או פחות מידי, ימים יגידו. מה שבטוח שאת תיק התרופות צמצמנו ודיללנו לפחות 4 פעמים בשבועיים האחרונים. כנל לגבי תיק הרחצה. 

לאורך הדרך דיברנו עם הילדים על החששות והפחדים, על ההתרגשות, על הציפיות ועל התחושות. הכל פתוח. 

הביחד-נס  (togetherness) היה חשוב לנו מעצם היותו חלק ממטרת הטיול והתחושה שרצינו להעצים. לכן, כחלק מהתהליך והצורך לרתום את כולנו לתוכו, היה ברור שצריך לעשות לזה ברנדינג. אז הצענו רעיונות לחולצה, עשינו סקיצות, הגדרנו מה אנחנו רוצים שיהיה המסר בחולצה ומתי נלבש אותה. ג'קי בחר דומיין ושם (שגם הוא עם המשמעות שלו עלה לדיון עם הילדים) וכולנו הבענו את דעתנו על כל אחת מהאפשוריות והדעות של כולם נחשבו במידה שווה. כל הצעה עמדה להצבעה וכל מה שנפסל, נפסל עם נימוק מדוע לא שיקף את "ערכי המותג".

אז אתמול יצאנו לדרך, הראשונית, זו שתוכננה בקפידה כמעט שנה מראש, לסנט פטרסבורג לטיול שורשים עם ההורים של ג'קי. כל כך שונה מהדרך שמחכה לנו. הכל מתוכנן בקפידה כמעט לרמת הכרטיסים למוזיאונים לפי יום ושעה, לעומת הכרטיס בפתוח שיש לנפאל ומשם נזרום. תענוג לשמוע את הסיפורים של אבא של ג'קי על ההיסטוריה של רוסיה ושל כל אחד מהמקומות. 

מתענגים על הזמן איכות של בבושקה ודדושקה עם הילדים.