1. הכל מתחיל במילה, שנופלת במקום הנכון, ומבשילה בזמן הנכון למעשה.

זה התחיל מזה שדיברתי עם קולגה והיא סיפרה לי על המשפחה שמכרה הכל ויצאה לטיול thebucketlistfamily סתם שיחה, שכנראה זרעה התלהבות ורצון עז לשובר שיגרה. שיתפתי את האהוב והוא התלהב והתרגש והתמלא מרץ וחקירה ובעיקר קנאה.

ולא קרה כלום. זה היה קטע נחמד שעבר תוך 10 דקות ללא השקעה במחשבה נוספת או בעשייה.

כמעט 5 שנים אני בעולם היזמות, עשיתי מה שאני אוהבת חוויתי אתגרים וסיפוקים, הוצאתי כסף והשתמשתי בחסכונות באמונה ואהבה שלמה למה שיצרתי. התעוררתי כל בוקר עם שיר בלב גם שהיו אכזבות.קטנטנות כאלה, שאתה חדור מטרה והתלהבות ואתה לא נותן להן להפריע בדרכך, את רובן ניקיתי מסדר היום, הן מבחינתי היו חלק מהתהליך והן גם נלקחו בפרופורציה.. בנקודה שבה הפרופורציה הטשטשה אני שם הבנתי שאני צריכה לצאת לדרך חדשה. שאי אפשר לעשות משהו אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות. אז התגלגלתי לעצמאות, בתכלס, לקחתי את הכלים שצברתי בהרבה שנים האחרונות ויש לי הכבוד והעונג להשתמש בהם כיועצת חיצונית לחווית מוצר, כרגיל, נהנית מכל רגע ועושה מה שאני אוהבת.

חברה סיפרה לי שראתה משהו שממש הזכיר לה אותי… שילדים שמחים כברירת מחדל וצריכים סיבה לעצב או כעס. לעומתם מבוגרים צריכים סיבה לשמוח. שמשהו בדרך שמתבגרים קצת נידפק באיזון בין הדברים, והמוזר / המזל הוא שאצלי זה נשאר כמו אצל ילדים. זה גרם לי לחשוב הרבה על עצמי, על איך אני חווה את עצמי ואיך אחרים חווים אותי. מה זה אושר? מה זו שמחה? ונכון, אני בן אדם אופטימי ושמח מטבעי. אני מוצאת את השמחה בתוכי ולא צריכה סיבות חיצוניות שיציפו אותה. אז מה קרה?

הרגשתי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לכולנו זה לעזור לנו למצא את הטוב בעצמנו… כמובן שזה לא סתם היכה בי, המציאות הרימה לזה במשך תקופה.

מבינה שהכלי הכי טוב לחיים שאוכל לתת לילדי הוא שהם ידעו ויוכלו למצא את האושר בתוכם. שהאושר שלהם לא תלוי בכמה כסף יש או אין להם, מה מצב חשבון הבנק או האם חבר כזה או אחר התקשר. הרי הכל זה עיניין של השקפה, מאיזו זוית מסתכלים על כל מצב ועם אילו משקפיים. וזה בסופו של דבר, הכל עיניין של בחירה.

האישור לכל זה היה ששירה חזרה מבית ספר יום אחד עם מחשבה. אמא, החוויות של היום הן הזכרונות המתוקים של מחר. מה אומר ומה אגיד. הילדה מבינה :-)

הרגשתי גם שאני צריכה לשוב ולמצא את עצמי, בלי מרדפים, פשוט לאפשר לעצמי להיות עצמי. במקומות הכי פשוטים, לא לשים כסף בקירות ורהיטים, אלה להשקיע אותו בעצמנו ובחוויות חד פעמיות לחיים. שהילדים עדיין רוצים להיות איתנו ונהנים איתנו ואנחנו ממש, אבל ממש נהנים איתם.

4 חודשים זה מה שאני צריכה.

אהובי התלהב. בהודו הוא מאוהב, שאל כמה פעמים אם אני בטוחה (כי הוא יודע שאני והודו לא סיפור אהבה), הסברתי לו שאני לומדת להכיר, מחבבת אם יורשה להגיד, אבל רצוי וכדאי לצאת מאזור הנוחות כי רק כך מגיעים למקומות נפלאים.

התחלנו לתכנן, פתאום נזכרנו שבכלל קבענו ושילמנו על טיול לכמעט שלושה שבועות באוגוסט. ואם כבר נוסעים בקיץ אז אין טעם לחזור ולסוע.. גם ככה נחזור לכמה ימים לארץ בשביל להחליף מלתחה ולצאת לטיול..

אמא שלי מספרת שכבר כילדה תמיד הסברתי לה למה כיף צריך לעשות "עכשיו", כי אח"כ יהיו מבחנים, כי אח"כ יהיה צבא, כי אח"כ יהיו לימודים, כי אח"כ יהיו מחויבויות, כי אח"כ יהיו ילדים, כי אח"כ מי יודע באיזה מצב צבירה ניהיה.

המוטו תמיד היה "לחיות, ועכשיו, את הרגע". וגם "אם כבר, אז כבר" נסעתי לבקר את אחי בברזיל לשבוע (עם תיק איסתא ו500$) אם אני כבר שבוע אצל אחי בברזיל, לא אחכה חודשיים לקרנבל? אם אני כבר בקרנבל, לא אטייל בכל ברזיל? אם כבר עשיתי את ברזיל, לא אעשה את צ'ילה, ארגנטינה, בוליביה? ברור שכן.

אחרי שבוע בדיוק, אהובי ואני חושבים כבר על שנה,, כי אם כבר, אז כבר. חיים פעם אחת, נצטער על מה שלא נעשה ולא על מה שנעשה, זה עכשיו או לעולם לא, לא ניהיה יותר צעירים וכל הקלישאות.

אז אם אנחנו כבר הודו לא נעשה את אוסטרליה? (הם באותו כיוון :-))

וכך מצאנו את עצמנו מידי ערב, יושבים ומתכננים מסלולים עם מפת עולם ענקית, מתייעצים עם חברים שטיילו עם הילדים כמה חודשים, קוראים בלוגים של משפחות מטיילות, עושים סדרי עדיפויות, בודקים מזג אויר לפי חודשים ומקומות, בודקים עלויות של טיסות, סידורי הכנה, נפגשים עם מנהלת ביה"ס (שהכי מפרגנת ועוזרת שיש). וההחלטה מתקבלת.

ההחלטה עברה ולידציה שניה, הבנו שאנחנו בזה, שג'קי שנים חולם על בית פרטי עם גינה. מטיילים ברחובות (עושים "הליכה") רואים בית פרטי למכירה, מסתכלים אחד על השניה ומבינים שאנחנו באמת רוצים שקט נחת אושר ושמחה (וכמובן בריאות) ואת כולם נמצא בבית שלנו ובטיול של שנה. וזהו,האות ניתן סופית, אנחנו אינגייג'ד לתהליך.