One Year Break

אחרי כמעט 3 חודשים בגואה הגיע הזמן להציץ ולהכיר גם את הודו. האמיתית. החלטנו לנצל את חופשת הכריסמיס מבית ספר ולשלב את כל האלמנטים המאפיינים של הודו לתוך טיול של 4 ימים להאמפי. 

נסיעה בסליפר 10 שעות מהשעה עשר בלילה. קונספט מעניין אם אתם בעיניין של מסאג' טווינא מתמיד ע"י מסג'יסט על סטרואידים שעושה זאת תוך כדי הקפצה שלכם בטרמפולינה. ככה זה מרגיש 😃

חוץ מזה יש אפשרות לבחור סליפר זוגי או יחיד, התחושה שבכל סיבוב או בלימה תמצא את עצמך מתהפך מהמיטה או עובר דרך המחיצה לסליפר שלפנייך מעוצמת הטלטלות והברקסים היא פחות קסומה ממה שאפשר לדמיין. אבל סה"כ זה עובר. בהחלט חוויה. הילדים ישנו כמו תינוקות. אני הצלחתי לנמנם בין קריאת אמאל'ה כל פעם שהייתי צריכה להחזיק חזק חזק את הילד שישן לצידי שלא יעוף מהמיטה.


הטיימינג שהחלטנו לנסוע בו קצת בעייתי. תקופת הקריסטמס, כל המקומות תפוסים, המחירים עולים, הודים גם יוצאים לטייל אבל לא ממש הייתה לנו בררה. זה היה או לפספס בית ספר או לנסוע אחרי זה בדיוק על חגיגות השנה האזרחית החדשה.

הגענו להאמפי בשעה 08:00 בבוקר. בירידה מהאוטובוס חיכה לנו נהג הריקשה שלנו - האנומן (Hanoman) ע"ש אל הקוף. בחור צעיר שהומלץ ע"י לא מעט משפחות ישראליות. בערך כל מי שדיברנו איתו מהמשפחות, שכר את שירותיו. ואם הוא תפוס אז הוא מארגן חבר אחד או שניים :-). האמת, בחור ממש חמוד שדאג לכל דבר שהיינו צריכים במשך כל שהותינו בהאמפי.
המקום בו היינו אמורים לשהות במרכז "הצד ההודי" של האמפי היה עדיין תפוס למרות שהזמנו מראש ולכן בעל המקום החליט לאכסן אותנו אצל אחותו. ב-"האמפי החדשה", 20 דקות מהמרכז. ממש בכפר.

לאחר שסיימנו לפרוק את התיקים בחדר וחיכינו למטה כדי שהאנומן יחזור לקחת אותנו לסיור במקדשים, החלו להתגודד סביבינו ילדי בית ספר הודי שבדיוק סיימו כנראה את הלימודים ונורא התלהבו לראות תיירים, ועוד עם ילדים - כנראה שב"האמפי החדשה" זה לא דבר שכיח. לא פעם שמעתי שהתלמידים מבקשים מהתיירים עטים ולא לגמרי האמנתי לכל הסיפורים, הרי איזה תלמיד הולך לבית ספר ואין לו עט?!? להפתעתי כל הילדים שהקיפו אותנו ביקשו דבר אחד בלבד: "Do you have a pen?". הם לא ביקשו כסף ולא שום דבר אחר. לצערינו לא היינו מוכנים עם סטוק של עטים עבורם אבל בכל זאת הצלחנו לשעשע אותם ע"י צילום. כל פעם שג'קי צילם מישהו, באו עוד ילדים וביקשו שיצלם אותם ונורא התלהבו מיד לראות את התמונות במצלמה כאילו אנחנו לא חיים בעידן הסלפי.



דבר נוסף שמאוד הלהיב את הילדים היה לחיצות ידיים. אני חושב שלא היה ילד שלא לחץ לי את היד כמה פעמים עד שנאלצתי ממש להפסיק אותם 😊


האמפי מתחלקת לשני חלקים אשר מופרדים ע"י נהר שמשמש כמקלחת ציבורית וכמכבסה עירונית, הצד ההודי ו-"הצד הישראלי".


למה? כשחוצים את הנהר לצד הישראלי, מיד מתחילים לראות שלטים בעברית כגון "שמעון כביסה" ו-"בן תכשיטים" בנוסף למיליון המלצות בעברית על כל גסטהאוס אפשרי. בצד הזה יש הרבה יותר מסעדות מערביות וגסטהאוסים שיותר מותאמים למטייל הצעיר הממוצע. אנחנו החלטנו ללון בצד ההודי בעיקר בגלל טענות רבות ששמענו על פשפשים וחיות אחרות בצד הישראלי. פרט לזה, בצד ההודי יש יותר Homestays שמתאימים למשפחות. האם זה אומר שהצד הישראלי פחות טוב - ממש לא.

רוב המקומות ההיסטוריים בהאמפי נמצאים בצד ההודי ובצד הישראלי נמצאים האגם, מקדש הקופים וכל מיני פינות טבע שחופשי אפשר להעביר בהם את כל היום אם מביאים איתכם אוכל ושתייה. לחובבי הטיפוס יש כאן "מגרש משחקים" בלתי נגמר.

למרות לילה כמעט בלי שינה, החלטנו לצאת לטיול יום בצד ההודי. האנומן מסיע אותנו במשך כל היום ממקום למקום ומספק הסברים בסיסיים על המקומות שאנחנו מבקרים בהם. אי אפשר לעשות את זה ברגל כי האתרים נמצאים מאוד רחוק אחד מהשני. לשמחתנו פגשנו משפחה מקסימה בסליפר והיה כיף להעביר את היום יחדיו.


התחלנו את היום בארוחת בוקר במסעדה הכי מפורסמת בהאמפי - Mango Tree. לא ממש מבין מה ההתלהבות, אוכל סביר ולא הרבה יותר מזה. המחירים אבל יותר גבוהים משאר המסעדות. בכלל האוכל בהאמפי איכזב אותנו. התרגלנו לאוכל ממש טעים בגואה ובמשך כל השהות שלנו בהאמפי לא ממש הצלחנו לאכול ארוחה ממש טעימה. מוזר.

האמפי מקום קסום שממש מזכיר את הסלעים המדברים מהסרט Frozen. יש שם איזונים לא הגיוניים של סלעים ענקיים במנחים מוזרים. המקדשים, המונומנטים, הפסלים, והתרבות עשירים בהיסטוריה ומרתקים והפרטים הקטנים שמאפיינים את הארכיטקטורה שלהם מעוררי פליאה. 

לאחר ארוחת בוקר יצאנו לסיור בין המקדשים השונים בצד ההודי.
התחלנו את הסיור מ-Vijaya Vittala Temple. מקדש Vijaya Vittala הוא דוגמא קלאסית לאדריכלות ועיצוב של המקדשים בהאמפי. זהו מתחם מקדשים עם ביתנים על עמודים בתוך ביתנים על עמודים ואומרים שזו ממש עיר. המקדש מתוארך למאה ה -15 וה -16. הוא מוקדש לאל וישנו. במקדש שוכנת מרכבת אבן מפורסמת שלמעשה היא אמורה להיות קבר קדוש של גרודה, אל הנשר, כלי רכב של האל וישנו.

העברנו את רוב היום בסיורים בין המקדשים השונים כאשר אנחנו עושים הפסקה לארוחת צהריים לא כל כך טעימה באחת המסעדות בדרך.



בדיעבד זה היה טעות להתחיל יום סיורים אחרי לילה בסליפר. היינו עייפים והתחלנו לאבד סבלנות מאוד מהר. בנוסף, גם החום לא בדיוק עזר לנו והתיש אותנו עוד יותר. ביקרנו בעוד שני מקדשים וסיימנו את היום בשקיעה מעל המקדש המרכזי בהאמפי. שקיעות בהאמפי זה דבר מהמם בגלל הנוף הייחודי שכולל מקדשים וטבע, סלעים שמפוזרים בכל מקום בצורות שונות ולא הגיוניות.



יום למחרת בבוקר ארזנו את התיקים ועברנו לגסטהאוס שהיינו אמורים להיות בו מלחתחילה, במרכז האמפי. החדר התגלה הרבה יותר קטן ממה שיכולנו לעלות על דעתינו. לא הייתה לנו ממש בררה בגלל החג, כל המקומות היותר טובים היו תפוסים. התנחמנו בעובדה שאנחנו לא ממש נהיה בחדר ורוב היום נסתובב. יום למחרת הבטיחו להעביר אותנו לחדר יותר גדול (בכל הגסטהאוס יש שני חדרים בלבד 😂)
לפחות היינו במרכז, ליד המסעדות, היינו יכולים ללכת לטייל ברגל בכל האיזור וזה הנוף שהיה לנו מהגג:

ביום השני החלטנו לחקור את הצד הישראלי. חצינו את הנהר ומצאנו נהג ריקשה שייקח אותנו למקדש הקופים הלא הוא Hanoman Temple. לא ברור אם בגלל שזה מקדש של האל Hanoman שהוא אל הקוף ובגלל זה יש שם המון קופים או שבגלל שיש שם המון קופים אז החליטו להקדיש אותו לאל הקוף. בכל מקרה, לא כדאי להחזיק שום דבר ביד, בטח לא אוכל אחרת הוא ייחטף ע"י איזה קוף חצוף זה או אחר.
הגעה למקדש כרוכה בעלייה של כ-500 מדרגות כאשר כל מדרגה שנייה עוצרים אותנו הודים ומבקשים להצטלם עם הילדים. נרחיב על זה עוד מעט.


הנוף מהמקדש עוצר נשימה ואפשר פשוט לשבת שם שעות ולהינות רק מלהתסכל מסביב. הרבה אנשים עולים לכאן בשקיעה. פרט לזה, המקדש עצמו לא מרשים במיוחד. האטרקציה המרכזית לפחות מבחינת הילדים הייתה להאכיל את הקופים. קונים בננות מהרוכלות והקופים מקיפים וממש לא מתביישים לקחת בננה אחרי בננה.


שמחים ומרוצים, אחרי שפיצצנו את הקופים בבננות, עלינו על הריקשה לכיוון Sanapur Lake. זהו בעצם אגם קטן עם המון פינות חמד שאפשר להעביר בהם כמה שעות של שקט. אפשר (ומאוד כדאי) לשחות באגם ויש מקומות בהם אפשר לקפוץ למים מסלעים שמגיעים גם לגובה של כ-5 מטרים מעל המים. לא מעט מטיילים מגיעים להאמפי לכמה ימים ונשארים הרבה יותר כי הצד הישראלי מאוד שליו ואפשר בכיף להעביר כאן ימים בטיפוס, שחייה באגם וצפייה בשקיעות.


גם אנחנו מצאנו לנו מקום נחמד רק לעצמינו והאמיצים שבינינו קפצו למים הקרים. הצטערנו שלא היה לנו סלסת פיקניק וכמה בירות. אחרי כשעה וחצי באגם, חזרנו לאיזור הגסטהאוסים בצד הישראלי. ה"מעבורת" שמעבירה אנשים לצד השני עובדת רק עד שעה חמש אחרי הצהריים (דרך אגב, בעונה זו אפשר פשוט לחצות את הנהר ברגל אבל בזמן שהמעבורת עובדת, יש איזה שוטר/שומר שצועק על אנשים שמנסים לעשות את זה 😏). בכל מקרה אם לא מספיקים אז יש סירות עגולות המוכרות יותר בשמן "הישראלי" - "הקססונית" (על שם הקערה בה מכינים את הקססה בשביל לעשן) שיעבירו אותך לצד השני במחיר מופקע של פי 10 מהמחיר של המעבורת.


בשהות בגואה הילדים הספיקו לשכוח שבמזרח הם "מצרך נדיר" ושכל הזמן רוצים להצטלם איתם. תודות להאמפי הם נזכרו :-) בשלב מסויים (מאוד מוקדם) זה התחיל להיות מעיק שכל צעד שהם עושים מבקשים תמונה איתם. אני עדיין לא הצלחתי להבין למה אדם זר ירצה סלפי עם ילדים שהוא לא מכיר וקצת נכנסתי ללחץ. הודית לבקנית שממש התעקשה להצטלם איתם הסבירה לי שהם כמוהה. שהצילום איתם יזכיר לה שהיא לא שונה. שאר ההודים שרצו להצטלם איתם פשוט רצו מזכרת להראות למשפחה. האמת? זה עדיין לא ברור לי.  באחד האתרים שהיינו התחילו לרדוף אחרי הילדים כיתות שלמות של ילדים ומורים (!) שרצו להצטלם עם הילדים למזכרת.
הילדים התחילו לרחם על סלבריטי שפאפרצי רודפים אחריהם ולא מתחשבים במצב רוח שלהם רק בשביל תמונה. 

את היום השלישי העברנו בהשלמות של מקדשים שלא הספקנו לראות ביום הראשון בצד ההודי. ובת'כלס היום הזה היה הכייפי ביותר מתוך השלושה שבילינו בהאמפי. לא היינו עייפים והיום זרם יותר בקלות. היו פחות תיירים כנראה כי זה היה ממש כבר ה-24 לדצמבר. אחד המקדשים המעניינים שביקרנו בהם היה המקדש המזמר. הנזירים במקדש זה שרים 24 שעות ביום שבע ימים בשבוע. הם עושים את זה במשמרות של 4 שעות כאשר הם שרים 4 שעות ונחים 8 שעות (ממש כמו בצבא). יש כלי נגינה ואפשר להצרף לנזירים במלאכת השירה והנגינה.
המקדש עצמו גם יפה ונשקף ממנו נוף על כל האיזור. גם לכאן כדאי לראות את השקיעה.


ממש לפני שעלינו על הסליפר חזרה לגואה, ביקרנו במקדש המרכזי שנמצא ממש על גדת הנהר. מקדש שראינו מהחלון הקטן של הגסטהאוס שלנו אבל איכשהו שכחנו לבקר בו. המקדש מהמם. אבל פרט לארכיטקטורה שמאוד מאפיינת את המקדשים באיזור, קופים שחוטפים בננות מהידיים ומתיקים, פגשנו שם את האחת והיחידה - הפילה לקשמי (Laxmi) שרצינו לקחת הביתה שתישן איתנו במיטה. התאהבנו בה ברמות קשות. כאבנו עליה ברמות עוד יותר קשות. בכלל משהו בהודו ממש מחזק אפילו יותר את החמלה לבעלי חיים.

החלטנו להקדים את החזרה ביום אחד, כי סה"כ היינו אמורים להישאר 3 לילות אבל בגלל הקריסטמס לא היה כרטיסים חזרה וגם קצת מיצינו את התנאים הירודים בגסטהאוס שהיינו בו. ואולי פשוט התגעגענו לגואה ולחברים.
בכלל די מוזר לחזור לטייל, להסתובב יום שלם, לראות ולקרא על מקומות חדשים, ללכת עם תיק על הגב, לחזור לדינמיקה המשפחתית ללא שיגרה. 

נמלאנו געגועים לבית, שנמצא בגואה. המחשבה שעוד 10 ימים אנחנו ניפרד מכל הטוב הזה ומהחברים בגואה קצת הכבידה עלינו. המוזר הוא שבשום שלב בטיול לא התגעגענו לבית בארץ. מהרגע שיצאנו מהבית הרגשנו ניתוק רגשי ממנו. כן מתגעגעים לאירוחים שעשינו בבית, למיקו החתול, למכונת הכביסה ולמדיח כלים. לדברים החשובים באמת :-) וזה מוזר שהתגעגענו למקום שהוא "הבית שלנו" רק בחודשיים האחרונים. חסר בו כל כך הרבה ממה שהיינו רגילים לו (מזגנים, תנור, מיטות נוחות) ובכל זאת משהו בחוסר השלמות והנוחות הזו הפך אותו למקום שאנחנו קוראים לו בית.  החברים וכל המשפחה שלהם שנפגשים איתם כל יום, ללכת לחוף הקבוע, לעשות יוגה עם המדריכים הקבועים במקום הקבוע שמשקיף על הים, לשמוע את הגלים, להיפגש עם החברים לארוחת ערב, הדלקת נרות, שירי כריסטמיס ליד המדורה בים, הופעת סיום מושקעת בסיום בית ספר, מפגש פרידה מהילדים בבית ספר, מפגש גלישת גלים באגונדה של אבות וילדים, מדורות אצל חברים ותהיה על מהות החיים. 

אז הודו היא סה"כ סבבה, הרבה פחות קשוחה ממה שציפיתי, הרבה יותר צבעונית ממה שתיארתי לעצמי, אוהבת מאוד ילדים, וחריף, הרבה חריף (צ'ילי). תרבות עשירה ומפוארת, אנשים חמים וחייכנים.

וגואה? היא כמו בית, היא קהילה מדהימה ועוטפת, היא זיקוקים בים, קופים על העצים, פרות בכבישים, חברים טובים, ילדים מאושרים, טבע וים בכל פינה, אוכל חריף מגוון וטעים, יוגה, אתגרים וחוויות אישיות, זוגיות ומשפחתיות. והרבה צמיחה והתפתחות. של כולנו. 

[הפוסט נכתב ע"י ענבל וג'קי יחד]

השקיעות פה מהממות, הטבע מושלם, הים יודע להיות כייפי ורגוע אבל גם יודע לפנק את הילדים בגלים. 

האוכל ההודי חלומי.  למרות שבעיני הטאלי ההודי לא משתווה לדאל באט בנפאל.

כמובן שעשינו כולנו סדנת בישול אצל ראול (ראול אחר), שלוש שעות בהן הכנו פאלק פניר, צ'אפטי, קארי פטריות גאראם מסאלה, ואלו ג'ירה. יצא ממש טעים ולמדנו עוד כמה טכניקות חדשות בבישול. אנחנו מאוד נהנים לעשות ניסויים שלרב מצליחים ולפעמים גם לא כל כך. 

הילדים נחשפו לטעמים חדשים והם סהכ מאוד אוהבים ונהנים מהאוכל המקומי. למרות זאת, אין עדיין פייט רציני לפיצה וצ'יפס.

הבנים נהנים מאוד מהלמידה באנגלית (גם אם לא מבינים תמיד הכל, העיקר הרעיון), מהחיוכים, מזה שלא מעירים לילדים, מזה שיוצאים לצייר בטבע, בעיקר מזה שהם כל יום לומדים משהו חדש ומרגישים יותר ביטחון בעצמם ואנגלית שלהם.  גם שירה מאוד נהנית, היא בקבוצה של הצעירים שלא שייכת לכיתה שלומדים בה אלה בעיקר לומדים אנגלית ועושים יצירה. היא נהנית מהחברות והאוירה, והאנגלית, אבל מודה שהיתה שמחה ללמוד יותר.  ביום שישי בבוקר כל ילדי הבית ספר מגיעים ישר לים, ואז הילדים והמורים משחקים משחקי כדור, נכנסים למים (בלי הורים מלווים) וצועדים חזרה לבית ספר.

[ג'קי] - הילדים מסיימים בשלוש בצהרים את הבית ספר ובארבע וחצי כבר כולם בים, בחוף הצפוני של פאטנם. כל המשפחות יושבות בחמולות ומקשקשות, הילדים במים (כל אחד עם הגלשן שלו) וכאן אני מתחיל לעבוד... "המשרת של הילדים". מגליש אותם על הגלים, זורק אותם מעל הגלים, צולל ומנסה לתפוש גלים כשאחד מהם מחובר אלי לגב :-). רק מחכה לשמוע את הצפצפה של האיש עם הסופגניות כדי שיהיה לי תירוץ לצאת מהמים. איך שכולם שומעים אותו, מתחילה נהירה של ילדים מהמים וכולם רצים לעמוד בתור.


כל העניין משעשע כשמסתכלים על זה ומזכיר את ה-"אני הולך" מהחוף בתל אביב. סופגניות טעימות יש לו, בצורה של קובה אבל למי איכפת? קונים 8 סופגניות ו-2 סמוסות ב-70 רופי (3.5 שקל) וכולם נרגעים כאילו הרגע קיבלו את מנת הסם היומית שלהם.
אחרי הסופגניות הילדים בדרך כלל מוצאים לעצמם תעסוקה לבד ומשאירים אותנו לעשות catching up עם שאר ההורים.