One Year Break

פיליפינים תמיד היתה יעד שחלמנו להגיע אליו. מתחילת הטיול, הפיליפינים סומן להיות אחד השיאים של הטיול.

מויטנאם הגענו לפיליפינים לעיר סבו Cebu, אחרי שהעברנו את הלילה בשינה על ספספלים בשדה התעופה הרועש להחריד של מנילה. עם היציאה מהשדה תעופה ישר הבחנו בכל הצבעים שכאילו שמו עליהם פילטר סטורציה שמעצים את הצבעים ונותן הרגשה של שהיה בעולם אחר. השמיים תכולים-כחולים צלולים עם עיטורי עננים לבנים. הצמחיה ירוקה וחיה. וזה עוד היה יום סגרירי יחסית. תיכננו להעביר את היום בסבו (אין מה לעשות בעיר) כדי לא לעשות עוד נסיעה אחרי לילה בלי שינה שכלל קונקשן של 7 שעות , ורק למחרת להמשיך למואלבואל (Moalboal). הגענו למלון נחמד במרכז העיר בשם Griffin Hotel.
טיול קצר באזור וארוחת צהריים פיצה הונדורסית (מהונדורס), אחת הטובות. שנ"צ לטעון מצברים ואז טיול לקניון AYALA המדובר בסבו. קומפלס מקסים עם גינה ומסעדות במרפסת ארוכה, החזיק אותנו עד הערב ואיפשר לילדים לרוץ ולהשותלל בגינת משחקים ללא מסיכה (איזה מזל שלפעמים הם מזכירים לנו שהם עדיין ילדים). פיליפינים מרגיש כרגע כמו אי (תרתי משמע) של שפיות ודי רחוק מהקורונה.  

למחרת החלטנו שאנחנו מספיק רעננים כדי לנסוע למואלבואל באוטובוס מקומי (עם מזגן) ולא במונית. נסיעה של קרוב ל-4 שעות. לשמחנו הקרינו בדרך את מהיר ועצבני 1+2 שכנראה הילדים גילו עיניין כה רב ובגלל שלא רצו להפסיד ממנו גם ויתרו על האופציה להקיא. תודה לגל גדות.

ירדנו מהאוטובוס במואלבואל ישר לגשם שלא אופייני לאיזור בתקופה הזו. קפצו עלינו נהגי טרייסיקל (הגרסה הפיליפינית לריקשה). בהתחלה היינו מבולבלים וחיפשנו מונית כי לא באמת חשבנו שנוכל להיכנס כולנו בטרייסיקל. אחרי התמקחות מוצדקת על מחיר הנסיעה, הסכמנו לטרייסיקל כי לא היו ממש אפשרויות אחרות וגם הגשם והיעדר מקום להסתתר ממנו עזרו בהחלטה. להפתעתינו ושמחתינו לא רק שנכנסנו כולנו על כל ציודינו לטרייסיקל אלא גם היה מקום לעוד שני אנשים!
תמיד מפתיע אותי, שמפתיע אותי מחדש שאנחנו מצליחים לעלות כולנו עם המוצ'ילות שלנו על משהו שקטן יותר מקאשקאי.
היעילות שבה נבנו הטרייסיקלים בפיליפינים מעוררת כבוד!

הגענו לגסטהאוס בשם Ivonne's Apartelle שהומלץ ע"י מספר משפחות, חדרים גדולים ומרווחים רק עם מיטות במרחק יריקה מהים. במחיר של לילה "בבית דירות" הזה בשאר המקומות במזרח שבהם היינו יכולנו להישאר במלון 4 כוכבים לפחות.
את שארית היום העברנו בחדר בגלל הגשם ורק קפצנו לארוחת ערב מסעדה שכנה.

הגיע זמן שנירקול! אנחנו בלב מואלבואל ליד החוף המפורסם ביותר שלו - חוף הסרדינים. השארנו את חוף הסרדינים לאחר כך וניסינו את החוף שמול המלון. על השנירקול הראשון הילדים ראו צב ים ששחה איתם באדישות, הרבה דגים צבעוניים, כוכבי ים מסוגים וצבעים שונים. אנחנו בהתרגשות גדולה, ממש בעננים, מתסכלים למעלה, הגשם נגמר והטורקיז האינסופי של המים עם שמיים כחולים מלאים בעננים לבנים לסרוגין, פשוט גן עדן! כאן מגיעה ההבנה של כמה כיף הולך להיות לנו בפיליפינים.
אורי גם זכה למפגש אישי עם קיפוד ים. הקיפוד ים פירגן לו ב give away של כמה קוצים תקועים ברגל. (הטיפול זה להשרות במים חמים ולהשפירץ חומץ, אסור למשוך את הקוצים החוצה).


היערכות מחדש. הלכנו לקניון המקומי לקנות נעלי ים ועוד שנורקלים כי עדיף לקנות ולא להשכיר, בכל זאת מתכננים להיות בחודשיים הקרובים בפיליפינים. על הדרך שמנו לב שעיקר האוכל הוא על טהרת העוף. עוף בגריל ועוף מטוגן זה הפלאפל והחומוס שלהם. ושום מילה על ירקות או צמחונות. אין דבר כזה (אולי כי הירקות שם יחסית יקרים). החלטנו שאנחנו חייבים ארוחת ערב עם עוף בגריל מקומי. העוף בגריל הכי טעים ועסיסי שאכלתי בחיי. לצערנו לקחנו רק עוף וחצי מפורקים. רשמנו לעצמינו פעם הבאה לפחות 2 עופות וגם אורז שנוכל להטביע ברוטב המעולה.  

יום למחרת נסענו לחוף הלבן. מזמינים טרייסיקל מהמלון ונוסעים במשך 20 דקות לפנינה של מואלבואל. עוברים דרך הכפרים של המקומיים, עם חצרות מלאות בתרנגולי קרב שלכל אחד יש בית קטן שהוא גר בו. משהו בגוון של הצבע מזכיר לנו קריבים קצת אבל בכל מקרה היופי כל כך מדהים ועדין סביבינו ואנחנו מתמלאים בנחת.
מגיעים לחוף, חול בצבע לבן בוהק ומים שקופים כחולים. הכל היה כל כך מסנוור (ושכחתי משקפי שמש) שלא יכולתי בכלל להרים את הראש ולהסתכל לחול בלבן של העין. ככה נראות גלויות, אני נמצאת באחת ולא יכולה להנות מזה. זה בערך תמצית חיי אינסטגרם. לא כל הנוצץ זהב. צילמתי כמה תמונות עם עיניים עצומות כדי שאח"כ, שאצליח לפתוח עיניים אוכל להנות מכל הבוהק והצלילות. אי אפשר לבקש יותר, אחרי כשעה וחצי השמש הכריעה אותנו ופרשנו למסעדה היחידה במקום.

התחילו דיבורים על סגירת טיסות פנים ממנילה, הרגשנו שזה רחוק מאיתנו וגם ככה אנחנו לא צריכים לעבור דרכה בחודשיים הקרובים. הפיליפינים זה גן עדן, כרגע נטול קורונה (אולי חולה אחד) ואם כבר להיות בתקופת הטירוף של הקורונה שסוערת בעולם איפה שהוא על הכדור, אז זה המקום העדיף. 

למחרת יצאנו לאטרקציה שבעיקר לשמה הגענו לאי סבו, טיול למפלי הקוואסן. לשמחנו בקבוצה איתנו היו גם משפחה ישראלית (הורים שבאו לפגוש את הבת שלהם אחרי שהיתה שנה באוסטרליה), 2 בחורים בטיול אחרי צבא, ועוד זוג בירח דבש. כולם ישראלים. איזה כיף לפגוש ישראלים (בעיקר אחרי שהרבה מאוד זמן לא פגשנו). זה טיול קניונירינג, משמע, קפיצות למים/התגלשות על סלעים ממפלים בגבהים שונים. משמע, אקסטרים. משמע, דופק מואץ רק מהמחשבה על זה. זה מגיע עד לקפיצה מגובה 15 מטר. המחשבה על זה מלחיצה, התרחישים והפוטנציאלים לתאונות הם אין סופיים. תרחיש המפגש עם הסלע וכמעט אובדן חיים שהיה ברפטינג בנהר ה"בוטה קוסי"הידהד בכל תא בגופי.
אבל what a man gotta do, a man gotta do. עושים את זה בכל מקרה:-)

זה היה היום הכי כייפי בטיול ממספר סיבות:

1. כל הדרך לתחילת המסלול רעדתי מפחד (פיזית) וחששתי מאוד מהקפיצות אבל ברגע שהתחלנו וגיליתי כמה מקצועי, אחראי, ומצחיק הצוות ישר הרגשתי שיש על מי לסמוך.
2. הילדים היו מדהימים! פעם ראשונה ששיחררתי ולא הרגשתי כמו שוטרת היסטרית שכל שניה צורחת שיתרחקו מהקצה/ שלא ירוצו ליד/לכוון התהום. סמכתי עליהם ועל המדריכים שהיו במרחק ביטחון סביר מהם.
3. שיחררתי את הפחד. ידעתי שבקלות עם כל ההיסטריה שלי אני יכולה לחזל"ש את הטיול אבל חבל. זו פעם כמעט יחידה בחיים שאפשר לעשות את זה, אז למה לא לנסות? YOLO!
4. קפצתי, שרדתי בשביל לספר ונהניתי מכל רגע (בקפיצה של 4 מטר). יש קפיצות לאורך המסלול של מטר, 2 מטר, 4 מטר, 6 מטר, 13 מטר, 15 מטר. ואומגת טרזן שמתנדנדים וקופצים למים....
5. שראיתי את כולם מטפסים לגובה לאומגה ומתנדנדים עליה וקופצים למים המחשבה הראשונה שעלתה לי "אין מצב שאצליח להחזיק את עצמי עם הידיים מספיק זמן בשביל להגיע למרכז ההאגם ולקפוץ אני בטוח אנשור צמוד לאזור הסלעים". ואז שירה באה ואמרה אמא זה כל כך כיף. בואי תנסי. ואז חשבתי לעצמי, "למה לא לנסות?" "מה כבר יקרה? מקסימום אפול בעליבות, אבל לפחות ניסיתי". אז ניסיתי. והצלחתי וכל כך התלהבתי שהצלחתי ולא היה לי קשה בכלל, אז עשיתי את זה עוד 4 פעמים! והבנתי ונזכרתי שאני רק צריכה להאמין בעצמי. (לפעמים אני שוכחת את זה). והתלהבתי ואמרתי לשירה, שתודה שהזכירה לי שאני צריכה להאמין בעצמי. ושכולנו צריכים להאמין בעצמנו ולא משנה איזה קולות רקע יש.
6. שירה חששה לקפוץ את הקפיצות (גם של ה2 מטר) לא משנה כמה עודדנו, היא התנגדה. הבנו אותה ולא לחצנו (תכלס אני קפצתי לפניה כדי להראות לה שזה לא ככ נורא ואפילו כייף, זה הרגע לשחרר את הפחד ולהתנסות). אחרי האומגה היא באה אלי ואמרה שהיא מאוכזבת מעצמה שלא האמינה בעצמה שהיא יכולה לקפוץ. "הלוואי שיש עוד קפיצות והפעם לא אפחד אני חייבת להאמין בעצמי". בהמשך המסלול היא קפצה מ-7 מטר. ועוד פעם. ואמרה.. "איך לא האמנתי בעצמי שאצליח? זה כל כך כיף. פעם הבאה תזכירו לי להאמין בעצמי".
   רק בשביל זה כל הטיול היה שווה. באותו רגע הרגשתי את השמש זורחת מהת%^" שלי ברב זוהרה. 
7. כמו שאמרתי המדריכים שהיו איתנו היו מדהימים. הקבוצת אנשים שהינו איתה התחברה באופן מיידי. המזג אויר היה מושלם. הנוף והטבע היו עוצרי נשימה. והילדים לא רבו אפילו פעם אחת ורק פירגנו אחד לשני ועודדו אחד את השניה בקפיצות. יהלי עף, קפץ בנונשאלנטיות מגובה 13 מטר ותכלס מכל הגבהים שהיו בדרך (הגישה לקפיצה מ-15 מטר היתה מסוכנת ורק ג'קי קפץ אותה). אורי שיחרר את הדאגה והאחריות שכ"כ מאפיינים אותו, עשינו שטויות (בטווח הבטיחות) צחקנו מלא.

אז אין כמו לצאת למקומות חדשים. אין כמו להאמין בעצמנו. 

התוכנית של הפיליפינים היתה לנו ברורה. 5 ימים מואלבואל, שבוע סיקיהור, שבוע קמיגין, 5 ימים בוהול ואולי גיחה לאפו. משם לחודש פלאוון לפורט ברטון ואל נידו. שם גם ניפגוש חברים מגואה לליל סדר משותף. מצב הקורונה בפיליפינים הוא בשליטה והכל טוב. "אם כבר להיות איפה שהוא, אז בפיליפינים" המשכנו לחשוב לעצמינו. 

אז מחשבות לחוד ומציאות לחוד... ורישמית הבנו שגם דיבורים לחוד ומעשים לחוד. פיליפינים הודיעה שסוגרת את מנילה אבל לא יהיה שינוי עם טיסות יוצאות. שיהיה מעבר חופשי בין האיים רק לא דרך מנילה.

אחרי לא מעט לבטים החלטנו לוותר על אפו איילנד ולנסוע ישר לאי הבא, לסיקיהור (Siquijor). שהייה של לילה באפו הצריך לא מעט מעברים שלוקחים לא מעט זמן ועולים לא מעט כסף. החלטנו להגיע לאפו איילנד בשייט יומי מסיקיהור.

בבוקר יום ההולדת 45 שלי, יצאנו לדרך. סה"כ נסיעה בקטנה ואין טעם לבזבז זמן יקר במקום שדי מיצינו. בקטנה, נסיעה של שעתיים במונית עד הנמל ואז שלוש וחצי שעות הפלגה ואז נסיעה של עוד 45 דקות בטרייסיקל והגענו לריזורט. על הים. הים הכחול שקוף והחול הלבן. וערסלים, ונדנדות על החוף. ושנכנסתי לחדר חיכתה לי הפתעה - אגרטל עם פרחים טריים ועוגת שוקולד(!) יומולדת. ופרחים ויומולדת שמח מפרחים, והילדים הביאו לי ברכות מרגשות שהם הכינו, וקוקטיילים בשקיעה. חלום!

למחרת התעוררנו כבר לבוקר של שמועות בווצאפ על איים שמחליטים על סגר מוחלט ומבטלים מעבורות וטיסות פנים, שמועות על ישראלים תקועים בפלוואן. בתמימותי חשבתי ש"תקועים" זה סטייט אופ מיינד, עיניין של הגדרה ושלמוח שלנו תמיד יש ברירות והשאלה היא כמה אנחנו מוכנים לצאת לקראתן. אנחנו יכולים לבחור "לחכות בסבלנות" ולהנות מהרגע או לבחור להרגיש "תקועים" ולחוצים.
הבנה שכנראה לפלאוון כבר לא נגיע מחלחלת לראש. תיכננו להמשיך להישאר באיים באזור סיקיהור כי עדיין זה המקום הכי בטוח ובאי לא נרשם אפילו נדבק אחד. וטוב שכך. מסתבר שסגירת איים היא בכדי להשאיר מקומות בריאים ולא להדביק אותם, וגם כי מערכת הבריאות כל כך מנוונת (לרב רק מרפאה) ללא בית חולים בקרבה, שהדבקה תוביל לקטסטרופה שממנה הם ניסו להימנע. 

תיכננו להיות שבוע בסיקיהור. ביומיים הראשונים התנהלנו כרגיל, נסענו לחוף הלבן המקומי, שהיה פי כמה יותר יפה מהחוף הלבן במואלבואל. מצאנו את העוף בגריל המקומי והחיים עדיין היו יפים. היינו כל ערב יושבים על החוף בשקיעה עם קוקטייל או בירה ביד, מנצלים את האינטרנט המהיר של המסעדה ליד וגם מתמלאים רגשות של שמחה, של אושר על המזל שיש לנו. להיות בכזה מקום, בזמן שהחברים בארץ ובכל העולם מתחילים להיכנס לבידוד ומתחילות הגבלות רציניות מרגיש הזוי. כאילו חיים ביקומים מקבילים שלא נראה שיפגשו בינהם.(מי ידע שייקומים מקבילים שנשלפים במערכה ראשונה ימומשו ויתאחדו במערכה שניה?)
תכננו לנסוע לטיול מסביב לאי יום למחרת, לבקר במפלים וגם בחוף אחר שבו אפשר לשנרקל לקפוץ למים מגובה.


כל יום היינו שואלים בקבלה האם יש גזירה חדשה ושברגע שיש להם מידע לגבי סגירת איים שיעדכנו. קיבלנו מגוון תשובות, שבעיקר נתנו הרגשה שלא באמת מישהו כאן יודע משהו. ביום הראשון פקידת הקבלה הנחמדה היתה אופטימית ואמרה שהאי בטוח ושלא יסגרו תנועה לאי כי הוא קטן ואין בו נדבקים. למחרת זה היה, "לא ידוע לי כלום עדיין" ביום למחרת "שימו לב עושים לוק דאון ומפסיקים הפלגות אבל אל תדאגו תיירים יוכלו להתנייד. הרי לא נכלא אתכם פה". בצהריים המסר כבר היה "אני לא יודעת אם ימשיכו מעבורות אבל לפחות ביומיים הקרובים יש" למחרת זה כבר היה "אתם צריכים לצאת אחרת תצטרכו להישאר כאן ל-30 יום של הסגר". במקביל אנחנו שומעים שיפסיקו טיסות הפנים גם בסבו ושם יש את השדה תעופה הבינלאומי היחיד באיזור ואם יהיה סגר על האי לא נוכל להגיע לשדה התעופה. פתאום מתחילים להרגיש את האויר מתכווץ וגם הלחץ מתחיל לחלחל פנימה. (כן, כן, הרבה דברים חילחלו :-))

מה עושים?
אולי פשוט נישאר כאן לחודש וזהו? דווקא נורא נחמד פה על החוף הלבן הזה.
מה פתאום! אין מה לעשות כאן כל כך הרבה זמן!
ואיזה באסה לעשות כאן את פסח לבד!
אז מה נברח כמו שפנים?
אבל עם נישאר אז זה מקום בטוח יחסית וסיכוי קטן שיהיה כאן משהו...
איזה בטוח?!? בית חולים קרוב במרחק 3.5 שעות מעבורת וגם זה בימים שיש מעבורות!
ניסע לקופנגאן להיפגש עם כל החברה! :-)
העיקר לצאת מכאן ולהגיע לסבו ואז הכל בסדר.

"יש מעבורת ב-12 ויש בחמש. מחר כבר אין", ממלמלת פקידת הקבלה... מבטלים את הטיול שתכננו מסביב לאי לאותו בוקר, הנהג המתוסכל כבר חיכה לנו בחוץ... ג'קי נוסע לנמל לרכוש כרטיסים ובנתיים התחלתי לארוז עם הילדים. למעבורת של 12 נמכרו כל הכרטיסים אבל ג'קי הצליח לארגן כרטיסים לחמש. יש! מתארגנים ומחפשים כרטיס יציאה מהפיליפינים.

ביי ביי סיקיהור, היית טוב אלינו ובטוחים שעוד נשוב :-)

רגע לפני שיצאנו למעבורת הצלחנו להזמין טיסת יציאה מהפיליפינים לתאריך הקרוב הפנוי - שבוע קדימה. ל-21 למרץ לתאילנד. לאור הסגר על מנילה כל החברים מגואה הגיעו לקופנגאן במקום לפיליפינים. התפללנו שנצליח להגיע לתאריך הטיסה ושלא יעשו עוד סגרים. ועפים למעבורת, מצמצמים טווח לכיוון שדה התעופה. הנהג טרייסיקל שלנו שאל אם אנחנו עוזבים כי מתחיל עוצר. זמן טוב להמשיך הלאה. המעבורת מפוצצת בתיירים ומקומיים שמנסים לחזור לביתם שבאי אחר. בשמונה וחצי בערב שהמעבורת הגיעה חזרה לנמל בסבו. חיכינו עוד כמעט 40 דקות שיבדקו לכולם חום ויתשאלו אותם בכניסה. ונסענו שעתיים למלון. עם בריכה!
מסתבר שבגלל שכולם חזרו לאי סבו בשביל הטיסות, אז מואלבואל (במרחק של 3 שעות נסיעה במונית מהשדה תעופה) היתה מפוצצת ובהרבה מקומות לא נשאר מקום. לשמחתנו המלון (בית דירות) שהיינו בו היה מלא אז הגענו למקום מקסים, כמו שכונת וילות קטנה שבמרכזה בריכה. לשם לגמרי במקרה הגיע זוג קנדים שג'קי סיפר להם שכדאי להם לעזוב את האי סיקיהור. הם לא העלו בדעתם לבדוק את זה. בכלל מסתבר שהרבה תיירים בכלל לא היו מודעים למצב ולא העלו בדעתם שהם צריכים לבדוק עם המלונות לגבי הסטטוס של האי.  אז הקנדים היו איתנו במעבורת ובמקרה גם באותו מלון. המצב רוח היה ירוד מאוד. לא רצינו לשלוח תמונות למשפחה כי ידענו שהם בבידוד ולא רצינו להיות לא רגישים. אחרי שיחה עם אמא שלי שממש ביקשה שנשלח תמונות, שלחנו. הטלפון מאחותי על חוסר הרגישות שלי לא איחר לבא :-).
המצב בארץ אצל החברים והמשפחה הרבה יותר נואש ממה שחשבנו. המצב הכלכלי תיכף יראה אותותיו אצל כולם. אמא שלי בטוחה שהיא נינג'ה ולמרות שהיא בת 80 היא לא בקבוצת סיכון והיא נוסעת באוטובוסים (כי גם ככה הם כמעט רייקים), ושאין מחלות רקע ונפסיק לעשות עיניין משפעת. 

הדבר היחיד שניער אותה זה שאחותי הגדולה אמרה לה שאם חס וחלילה יקרה לה משהו, שתינו לא נוכל להגיע להלוויה. כמה שהייתי רוצה להיות איתם עכשיו ולתת חיבוק גדול. רק שיהיו לנו בריאים.

אני הרגשתי שאני מחכה לטיסת יציאה ובנתיים נהנית מהבריכה. וג'קי הרגיש שהוא תקוע בפיליפינים. בסופו של דבר שנינו צדקנו.. ג'קי פשוט ניבא את סוף הסיפור. 

ספרנו את הימים עד הטיסה במקביל כל יום חיפשנו טיסות יציאה לכל מקום שיש אליו טיסות. אפילו ניו זילנד היתה על הפרק (כבר תיכננו בידוד שבועיים בבקתה על גבעה מבודדת בדשא ירוק) אבל גם ניו זילנד התחילה ללחוץ גבולות ולהטיל סגרים. שמחנו ש"הספקנו" לקנות את הכרטיסים לבנגקוק במחיר ממש טוב כי עכשיו אין טיסות במחיר אפילו מתקרב לסביר בעשרה ימים הקרובים.
ב-18 למרץ ביום נישואים שלנו יצאנו בערב למסעדה שווה לחגוג (16 שנים של אושר :-)) ולחגוג את זה שהסיכוי שעוד 3 ימים יהיה בדרך לתאילנד עולה. בעוד הכוס מונפת באויר ג'קי מקבל מייל עם כותרת שלא מבשרת טובות.
"We regret to inform you that your flight to Bangkok has been cancelled"
מיותר להגיד שהערב נהרס ותחושת לחץ ויאוש התחילה לחלחל. ביטלו את הטיסה שלנו לתאילנד. ככה סתם בלי להסביר למה. הרי אמרו שטיסות ימשיכו לצאת מסבו ולאפשר לתיירים לצאת. אז הבטיחו. כל הלילה חיפשנו יציאות לכל מקום בעולם שיוצאות ביומיים הקרובים. כולן מלאות. מה שיש זה לפחות לעוד שבוע ובמחירים שמתחילים בכמעט אלף דולר לכרטיס. בזמן הזה כבר היינו חברים בכל קבוצות הווצאפ השונות של נסיונות חילוץ של ישראלים תקועים כגון "חוזרים לישראל מסבו" או "חוזרים לישראל עם מגנוס" או "חוזרים מהפיליפינים". בכל הקבוצות היו אנשים שנתקעו, אנשים שניסו לעשות משהו עבורם, אנשים תקועים ממש שלא יכולים לעשות כלום. כל שניה עדכון לגבי הסגרים וטיסות ואיפה אפשר ואיפה אי אפשר. 

החלטנו לחפש מלון בסבו סיטי כי יום למחרת בכל מקרה תיכננו לנסוע לשם כדי להתקרב יותר לשדה התעופה, אבל אז התחילו שמועות שהולכים לסגור מלונות מסויימים ומסעדות ומי שנגזר עליו להעביר את החודש הקרוב בסבו, כדאי שימצא דירה. אז ניסינו airbnb. היינו מבסוטים שהצלחנו למצא מקום טוב והזמנו ל-3 ימים קדימה ומקסימום אם נתפוס טיסה אז נפסיד את הכסף, ואם ניתקע כאן אז יהיה לנו מקום להמשיך בו.

אוכלים ארוחת בוקר במלון, אורזים בעצלנות, אומרים שלום למואלבואל ויוצאים במונית לסבו סיטי. חשבנו להגיע לדירה ואז אני והילדים נישאר בה וג'קי יסע לשדה תעופה בשביל להסדיר עינינים. אז תיכננו. כבר באותו בוקר היה ידוע שמפסיקים את כל הטיסות הבינלאומיות מסבו החל ממחר אז אם אנחנו לא ממריאים מכאן היום לא יהיה סיכוי לצאת מהפיליפינים! ברגע אחד החלטנו שבמקום להגיע לדירה בסבו ניסע ישר לשדה תעופה, כולנו. בדיעבד ההחלטה הכי חכמה שעשינו באותו יום.  

מגיעים לשדה תעופה, מלא תיירים בכניסה, כולם מנסים לברוח מסבו. לא נותנים לאף אחד להיכנס לטרמינל ללא כרטיס.  מתחילים להרגיש כמו "הבריחה מאלקטרז". הסבלנות שבה חיכינו הפכה ברגע להיתקעות.

פעם אחרונה שברחנו היתה ב-2006 שהיינו בקובה וכמעט נפגשנו עם הוריקן קטרינה. מחופשה כיפית תוך 12 שעות זה הפך לסרט בריחה ונגמר בזה שתודות לאחותי אורנה שבעיתות משבר (לא רק) מתפקדת כחמ"ליסטית הכי יצירתית שקיימת בעולם, הצליחה להעלות אותנו על הטיסה האחרונה שיצאה לפני שההוריקן היכה באי. הדבר היחיד שקיווינו לו, היה להגיע להוואנה במקום ליעד המקורי שלנו - ויניאליס (אוטובוס שהנוף בדרך הוא של אנשים אוטמים בתים עם קרשים ושמיים שמבשרים רעות). אח"כ בטלויזיה ראינו את הבית שבו התארחנו בהוואנה, מוכה גלים. גם שם יצאנו לכל מקום שרק קיבל וזו הייתה ספרד. שם הסתובבנו במשך חמישה ימים עד שהצלחנו לעלות על טיסה לישראל. לשמחתנו אז זכינו גם בטיול בספרד וגם בהיכרות עם תחושה שהיא פחד-חוסרשליטה-חוסראונים-לחץ-סוף-העולם-הגיע-ואתה- כרגע-לא-במקום-הנכון-בכלל.  

חזרה לפיליפינים. התחושה של הדג'ה וו מקובה הכתה בנו. רק שעכשיו אשכרה אולי סוף העולם הגיע, לא בדיוק דומה להוריקן שאולי ייקח לו כמה ימים אבל הוא יעבור. זו כנראה תחושה שברגע שעוברת לך בדם פעם אחת אתה תדע לזהות אותה מקילומטרים שהיא מגיעה שוב, גם אם זה במרחק של 15 שנה. וגם סטטיסטית, מה הסיכוי שפעמיים בחיים תצליח להמלט ממצור? על טיסה אחרונה שיוצאת מהאי?! 

מחכים שעות בתור להירשם לרשימת המתנה. למזלנו ושמחתנו המשפחה הנחמדה שהכרנו בטיול למפלים חיכתה כבר בשדה. אז בזמן שאני וג'קי רצנו בין תורים הם היו עם הילדים. מסתבר שהילדים העבירו 4 שעות ראשונות (בזמן שחיכינו בתורים) בטורניר משחקי קלפים עם כל מיני מטיילים שהיו שם. 

תוך כדי ג'קי שומע שכנראה פותחים טיסה למנילה (לא ברור אם אזרחית או צבאית) ושיפתחו אותה אם יהיו מספיק אנשים. ההמתנה לפתיחה היא בטרמינל השני (לטיסות פנים). חייבים לפעול בכל הערוצים במקביל כדי לצאת מפה היום. ג'קי רץ לשם לעמוד בתור. בזמן שאנחנו עומדים בתורים (כל אחד בטרמינל אחר) אנחנו מקבלים הודעה שהדירה שהזמנו להלילה ולילות הבאים בוטלה כי הבניין לא מאפשר אורחים בגלל הגבלות הממשלה בגלל הקורונה. מה שאומר שאו שאנחנו טסים, או שאנחנו טסים (או ישנים בשדה תעופה). הלחץ עולה וגם תחושת חוסר האונים. אני מחזיקה באמונה של "דברים לא קורים סתם/הכל לטובה/its not over till its over"

אחרי עמידה בתור ארוך מגיע תורי רק בשביל לגלות שג'קי כבר נרשם אצל האיש במקום אחר ואנחנו מספר 15-19 ברשימת המתנה. הטיסה מלאה והסיכוי קלוש אבל מקווים שחלק כבר הצליחו לעלות על טיסות אחרות. אנשים התפזרו לטיסות לטוקיו, סאול, דובאי/רוסיה כל מקום בעולם שהיתה אליו טיסה, רק לצאת מהפיליפינים שהידקו אכיפה מרגע לרגע. גם הטיסה שקיווינו לעלות עליה לתאילנד בוטלה במקור ואז פתאום הוחזרה בגלל הלחץ של התיירים. קיווינו שלא כל האנשים ששמעו שהיא בוטלה גם שמעו שהיא הוחזרה או שרובם התפזרו על טיסות.

לטיסה למנילה אפשר להירשם רק אם יש כרטיס טיסה החוצה ב-24 שעות הקרובות מרגע נחיתה במנילה. אבל איזו מדינה פתוחה? לארץ אנחנו לא רוצים להגיע כי שם הלחץ גדול יותר (הלחץ הנפשי) וגם שם יעלה לנו יותר להתקיים וגם נצטרך להיות בבידוד. וגם לחתוך את הטיול הגדול הרבה לפני זמנו זה פגיעה אנושית למורל. אנחנו על תקציב של טיול שהוא בערך חצי מהתקציב שלנו בארץ. אין לנו איפה לשהות בבידוד (הדירה שלנו מושכרת) וגם קיווינו שכשיעבור זעם נוכל להמשיך לטייל מאיפה שהפסקנו (חיים בסרט). אירופה היא לא אפשרות, וגם לא אפריקה. ואם לגבי תאילנד מתחילות שמועות שלא תתאפשר כניסה (כי בדיוק תוך דקות הודיעו שלא ניתן להיכנס אליה ללא אישור מרופא על "corona free", לך תשיג אחד כזה... ), אז החלטנו שניסע ליוון, לפארוס לאורנה. יש לנו יומיים להגיע כי אז סוגרים גם את השמיים ביוון. אורנה בנוהל חמל מתחילה לבדוק את האישורי כניסה, התקנות החדשות, עוד כרטיסי טיסה. והופ מזמינים טיסה לפארוס שיוצאת תוך 18 שעות ממנילה. 

הלחץ טיפה יורד כי אומרים לנו שכל מי שנמצא כרגע בתור לטיסה למנילה, יעלה על המטוס, אם המטוס באמת יצא. מרגיע אבל לך באמת תדע איתם... אז יש לנו 2 אפשרויות, או להצליח בדרך נס לעלות על הטיסה לתאילנד או לעלות על טיסה למנילה משם לסינגפור משם לאתונה ומשם לפארוס. מורכב אבל אפשרי. היום ב-21 בערב נהיה על המטוס ויהיי מה. רק צריך להתפלל שהטיסה למנילה באמת תצא לפועל. 

השעה כבר חמש וחצי אחה"צ, הדיילות מודיעות שהיום ב-24 בלילה שדה התעופה ייסגר לטיסות עד הודעה חדשה. מרגיע כל כך. פתאום המשפחה מודיעה שהם קיבלו אישור לעלות על הטיסה (הם היו 4 ברשימת המתנה) פתאום אני קולטת שהילדים ואנחנו לא אכלנו כלום מארוחת בוקר. המשפחה שומרת לנו על התיקים ואני והילדים רצים לחפש מקום לקנות אוכל... אין שום מקום פתוח חוץ מ-seven-eleven בטרנמינל השני. קונים מנה חמה וחוזרים בריצה לשחרר אותם לטיסה שלהם. ניפרדים כאילו אנחנו בסרט תורכי. המון דמעות, הרגשה של תקווה, אופטימיות, אלה שנשארו מאחור, אלה שהמשיכו. דרמה סוחטת דמעות. מעכשיו כל התניידות בין הטרמינלים היא עם הילדים והתיקים. ג'קי עדיין בתור לטיסה למנילה בטרמינל השני. 

[ג'קי] - אני עומד בתור הלא נגמר לטיסה למנילה, השעה כבר כמעט שש וכלום לא זז וכלום לא ידוע. אין אפילו אישור עדיין שהטיסה למנילה יוצאת. אני מסתכל באפליקציית אקספדיה כדי לבדוק שאכן ניתן לבטל את הכרטיסים לפארוס. בעודי מחפש את הרשומה הנכונה אני שם לב שהטיסה שלנו לבנגקוק (ב-21 לחודש שבוטלה) פתאום שינתה תאריך להיום! אני מסיק את המסכנה היחידה שניתן להסיק מזה - העבירו אותנו לטיסה של היום לבנגקוק! אני מתקשר לענבל תוך כדי שאני יוצא בהליכה כמעט ריצה מהתור של הטיסה למנילה.

בשש ג'קי מתקשר אלי שאקספדיה שלחו לו עדכון לכרטיס הטיסה ואנחנו רשומים על הטיסה לתאילנד. יש כרטיסים!! דמעות של אושר ואופטימיות. ג'קי זונח את התור למנילה (שהתחיל לזוז בהזדחלות של אדם בחצי שעה) ורץ לטרמינל שלנו מאושר.

אנחנו מתחילים להתרגש. מכניסים אותנו לטרמינל ורואים בתור לדלפקים את המשפחה. כולנו שמחים. איחוד משפחות. הילדים בשמיים שהם הולכים לפגוש את החברים שלהם בתאילנד. אני בדעה ש its not over till its over.  בדלפקים מודיעים שכל מי שבתור חייב שיהיה ברשותו כרטיס יציאה מתאילנד. אין בעיה, תור כדיי המתנה לדלפקי הצ'ק-אין רוכשים גם כרטיס יציאה מתאילנד ל-24 שעות הקרובות (החלטה טיפשית שנבאה מלחץ והתרגשות של הרגע). לסינגפור. אם יעשו לנו בעיות בכניסה לתאילנד תמיד נוכל לנסוע לשם ומשם לעלות על הטיסה לאתונה.

מחליטים לנסות לבטל את הכרטיס ליוון רק אחרי שננחת בתאילנד ונדע מה מצבנו. (שווי תוכנית הבריחה 3540$ לטיסות ליוון+ 1250$ לטיסות לסינגפור מתאילנד). רגועים לגבי הכרטיסים כי רכשנו באקספדיה ויש להם מדיניות החזרת כסף במקרה של ביטול תוך 24 שעות. 

מגיעים לדלפק צ'יק אין, ישר מניחים את כל התיקים על המסוע (חצי רגל בחוץ) ואז הבחורה הנחמדה מאוד בצ'ק אין מתמהמהת עם פרצופים לא מרוצים במיוחד זמן רב מידי, ומבשרת לנו שאנחנו לא רשומים על הטיסה ואולי אקספדיה עשו טעות ושלחו לנו שהטיסה שלנו מאושרת.
בקיצור, פנו את התיקים שלכם מהמסוע ותתנו לאנשים עם כרטיס אמיתי להתקדם. אנחנו ברשימת המתנה עד השעה 19:30. מרגישים אבודים כי ג'קי זנח את התור למנילה. חושבים מהר ומחליטים שג'קי ירוץ לתור למנילה שוב (יגיד שהלך לשירותים). ואני אחכה עם הילדים לשמוע מה קורה עם תאילנד. הילדים פורצים בבכי נעלב ומתסוכל. החברים מחכים להם. אני עם דמעות בעיניים מנסה להסביר שזה לא אישי, זה המצב כרגע בעולם ושהכל לטובה. האלטרנטיבה של יוון מוצלחת וטובה באותה מידה. זה מצליח חלקית. ניגשת למנהלת המשמרת שמטפלת במקרה שלנו ובודקת איתה מה המצב, היא מרצינה ואומרת שלא מזהיר. שהיא תדע בשמונה וחצי בערב אם נעלה. יש המון אנשים לפניכם ברשימה (לתומי אני חושבת כולה 14 איש לפנינו), שהיא מבינה את מצבנו ותעשה כל שביכולתה לעזור לנו ואם לא נעלה פה אז נעלה על מנילה. הטיסה של מנילה יוצאת בשעה 21 (יש! זה אומר שיש טיסה, אבל צריך רק סבלנות) הטיסה לתאילנד יוצאת ב-21:15. היא מבקשת שאמתין ליד הדלפק ולא אתרחק.

[ג'קי] - אני טס בחזרה לטרמינל אחד ומגיע לתור שכבר נסגר אבל בגלל שהייתי רשום נתנו לי להיכנס. פתחו את הטיסה והבטיחו שכל מי שהיה רשום, יהיה לו מקום על הטיסה. אני שוב מתמלא תקווה שלא נישאר כאן הלילה. התור מתקדם לאט כי כל נוסע צריך לעבור בדיקה רפואית לראות שאין לו תסמינים וכל אחד צריך לקנות כרטיס וכו'. השעה כבר שבע וחצי והטיסה אמורה לצאת בתשע. לפי הקצב הזה של התור זה נראה לא סביר. מה שמטריד אותי זה שבשביל לקנות כרטיס כולם צריכים להיות כאן וזה אומר שאף אחד לא יהיה שם כדי לראות אם אנחנו עולים על הטיסה לבנגקוק. התור זז ואני מבין שיש עוד 15 שעה בערך עד שיגיע תורי. לפני שהצלחתי למצוא פתרון לבעיה הזו ענבל מתקשרת....

תוך שאני מפנה את הראש ממנה אני קולטת תור של אנשים מהצד השני של הזכוכית עם פרצופים מוכרים. שואלת את הנציגה מה התור? (בשניה ההיסטריה עוברת והאוטומט נכנס לפעולה)  היא עונה בנימה מתנצלת  (במחשבה על "יש דרג ויש זרג"), זה לאלה שנרשמו בבוקר לרשימת המתנה (במילים אחרות, חמודה את מאלה של הזרג).

אבל אני נרשמתי בבוקר!!! (יצא קול שבור מתוסכל מובס אבל לא מוותר, יש תיקווה אחרונה ואני הולכת להתאבד עליה) היא אומרת לי "את נרשמת מאוחר מידי, יש הרבה לפנייך" אני טסה בריצה החוצה, מגיעה לתור, מתקרבת לאיש שרשם אותנו בבוקר ושואלת אם הוא כבר הקריא את מספרים 15-19, הוא אומר לי גברת חכי לתורך.
אני כרגע מטפל במישהו (הכל בנחמדות ובקטע של אני עושה פה סדר ודואג לכולם) הוא מוסיף שאם הוא היה במצבנו, הוא כנראה גם היה נלחץ ולכן הם מאוד מאוד רוצים לעזור. האיש לפני משלם על 3 כרטיסים לביזנס (כי אלו המקומות האחרונים שנשארו), הוא משלם בנוסף לכרטיסים שהוא כבר רכש לטיסה שהתבטלה. אני רואה שהוא מספר 37 ברשימה. שיט. יש. עברו אותנו. עכשיו צריך לקוות שיש עוד 5 כרטיסים, מצידי בשירותים, או על הכנף או איפה שלא יהיה. העיקר שיהיו! אני מבקשת מהאדון, עם דמעות בעיניים (הם יצאו לבד) שיבדוק אם כבר הקריא אותנו.
בטח, הוא אומר לי. תיגשי לגברת בפנים תדברי איתה. הסברתי לו שהיא זו שאמרה לי להישאר בפנים. דפקתי על הזכוכית מבחוץ וקראתי לה (ברמת היסטריה מסויימת של אישה משוגעת), אמרתי לה שאנחנו מספרי 15-19, היא קראה לי להיכנס בשקט בחזרה והבטיחה לטפל. רצתי אליה פנימה (שקט זה עניין יחסי). היא הסתכלה עלי ואמרה לי (בנימה של "יוצאת מעבורת לחלל עוד שעתיים, זכית ב5 כרטיסים אחרונים מתוך 100 שהיו, להזדמנות להיות עליה), "תיהי בשקט בבקשה, נעלה אתכם על הטיסה, לא נגבה מכם סכום נוסף, ותביאי דרכונים. אמרתי לה שהם אצל בעלי בטרמינל השני, היא אמרה לי "תקראי לו לפה, שלא ירוץ ולא יעורר חשד". אני לא מאמינה! חייבת לשמוע הבטחה. בטוח? כן בטוח! אם נאבד את שני הסיכויים נהיה אבודים. היא הבטיחה שעל תאילנד אנחנו עולים ויהיה מה. רק שאצלצל כבר. צלצלתי לג'קי ונשמעתי כמו מישהי שניצלה מהתרסקות מטוס ומתרגשת עד עמקי ליבה. הדמעות פרצו (עלק בשקט), קולי נישבר. ג'קי הגיעה בטיל, וקפץ ליד הדלפק של הצ'ק-אין. הזכרתי לו שאנחנו לא במירוץ למיליון. 

הסתבר שהייתה אי הבנה. היא לא ידעה שנרשמנו אצל הנציג הרשמי ואצלה היינו מספר 87 ברשימה. על טיסה עם 192 מקומות הגיעו רק 116 רשומים. היא חשבה שבכל מקרה לא יהיה לנו מקום על הטיסה. אז חשבה. 

צ'ק- אין. הילדים מאושרים. אני מסבירה להם שזה לא נגמר עד שאנחנו לא נוחתים. מתקתקים אותנו בשקט מהסיבה הפשוטה שאנחנו היחידים שלא היו צריכים לשלם אקסטרה על כל כרטיס של 717 יורו או 782 דולר למי שבעסקים, בנוסף על מחיר הכרטיס שכבר רכשו. 

עשר דקות לפני תחילת הבורדניג הגענו לשער. איזה כיף לפגוש את כל האנשים שהכרנו היום. כמה מחמאות שמעתי על הילדים. איזה סיום מושלם. כמעט מושלם. ליום מורכב. המושלם יהיה אחרי הכניסה לבנגקוק. אנחנו בלחץ עד הרגע האחרון אם הטיסה תמריא, כבר אמרו לנו ש-3 טיסות התבטלו ביומיים האחרונים ברגע האחרון (אחרי שהנוסעים שלחו מזוודות וחיכו לטיסה). בטיסה יושב לידינו איש תמהוני נחמד. נתקלנו בו כמה פעמים בסיורים במואלבואל, וגם שהמתנו בשדה. הוא היה מספר 79 ברשימת המתנה וכבר אמרו שהטיסה נסגרה ואז הדיילת העלתה אותו ברגע האחרון כי אמרה לו שזו הטיסה האחרונה שיוצאת מסבו עד הודעה חדשה, הוא נראה לה נחמד ודאגה לו. מדהים לראות את האנושיות והעזרה של אנשים שזרים זה לזה אבל חולקים אותו מרקם אנושי. 

נפרדים מהפיליפינים בתחושת הקלה. עדיין בעינינו הפיליפינים היא קבוצת איים (מעל 7500 איים) מלאים אור וצבע (רואים אותם למרות שכבר חושך 21:30 בלילה), אנשים מחייכים וטובים, המים צלולים, המדוזות לא מזיקות ונראות אפילו חברותיות עם הידי מרשמלו שלהן, העוף בגריל הכי טעים בעולם, החול לבן, האננסים הכי טעימים בעולם, המנגו הרבה פחות, הקוקוס מרווה ובשרני. סה"כ הפיליפינים הייתה טובה אלינו. היו לה כוונות טובות. מקווים עוד לחזור לשם שהשפיות תחזור לעולם. 

נוחתים בבנגקוק, רק שיתנו לנו להיכנס. מתעכבים שעות באימיגרשיין. למישהו שם יש מוטיבציית יתר והם הכינו אפליקציה שבה צריך להצהיר בריאות. 5 הצהרות. בהצלחה. 

ביקורת דרכונים, נושמים. עוברים. יש ראשון! עכשיו רק נשאר להגיע לקופנגן. ולבטל את הכרטיסי טיסה לטיסות שיוצאות עוד פחות מ-12 שעות. עברו רק כמה שעות מההזמנה. הולכים לחכות לטיסה הבאה לסוראטני. המתנה של 6 שעות. בקטנה. שעות שבהן אנחנו מנסים (משני טלפונים) לבטל את הכרטיסי טיסה. ניסינו להשיג את התמיכה, לבטל דרך האתר (למה שהאפשרות הזו תעבוד?), דרך הצאט בוט המעפן שלהם. כל פעם אחרי המתנה של שעה ורבע והקשבה לכל רפרטואר השירים עם המילה, Hello, call, desperate, waiting "שתיקח את הבאסה בסבבה" (הילדים כבר מכירים את הלו של אדל בע"פ) פשוט מנתקים אותנו. מתקשרים ומתקשרים ועייפים. ממש עייפים ומותשים.
נזכרים שהיינו רגועים לגבי הכרטיסים כי רכשנו באקספדיה ויש להם מדיניות החזרת כסף במקרה של ביטול תוך 24 שעות. ואז מבינים שבטוח שיש אותיות קטנות *אם תצליחו לתפוס אותנו\ הדפדפן לא יזרוק עלינו שגיאה בדף\הלינק לביטול בכלל יעבוד\ מישהו לא ינתק לנו טלפון בפנים.

עולים על טיסה לסוראטני ועכשיו צריך רק מונית של שעה וחצי ומעבורת של 3 וחצי שעות ואנחנו בקופנגן. במעבורת הילדים שואלים "נו, כבר אפשר להגיד שהצלחנו?" אנחנו אומרים להם, שנגיע לבית של מיכל ויניב בקופנגאן אז נוכל לאמר "הצלחנו". כל הזמן במונית, בהמתנה ובמעבורת מנסים לבטל את הכרטיסים. מתחילים להתבאס שיש מצב "שאיבדנו" כמעט 5000 דולר שזה חודש וחצי בטיול, חושבים על אפשרות שנצטרך לשלם קנס (הלוואי) או שלא יבטלו לנו. ואיזה מזל שהצלחנו לצאת מהפיליפינים. מגיעים לקופנגאן. ומקסימום זה כסף שקנה את החופש שלנו (אין כמו דרמטיות בעיתות מצוקה). בזמן שאנחנו מטפלים בכרטיסי טיסה הילדים מתכננים את המפגש עם החברים.

הגענו לקופנגאן!!! מחכים שיבדקו לנו חום. למזלנו התברגנו ראשונים. בודקים חום ומסמנים אותנו. יש תשאול לגבי היסטורית הטיול שלנו. אז אם הם מתשאלים אותי אני מתשאלת אותם. כמה חולים יש באי? 1 בבידוד. מה הצפי וכו'.  פתאום שרית וחנן מתפרצים לאוהל שבו המתנו. איזה כיף!!! כולה חודשיים לא התראנו אבל זה מרגיש חיים קודמים. מרגישים שהגענו הביתה. עולים למונית לכוון יניב ומיכל שמחכים עם ארוחת ערב שבת. איזה מפגש מרגש של כל הילדים ושל המבוגרים. אצל יניב ומיכל מחכים גם יקי ויפעת, התכתבנו הרבה בטיול ובעיקר בימים האחרונים שהם היו בוייטנאם. אחרי חיבוקים ונשיקות ומנוחה קלה אני וג'קי יוצאים לחפש מלון ל2 לילות הקרובים עד שנמצא בית. מקבלים את ההמלצה של יקי ויפעת . אחרי שהולכים לאיבוד בדרך אליו ומוצאים אותו בטעות מגלים את המלון על הים עם חדר גדול במרחק 10 מטרים מהמים. חלום הזוי בעיקר אחרי ה-48 שעות אחרונות.


חוזרים ליניב ומיכל. הילדים כבר פירקו מזוודות וקפצו לבריכה. רשמית אנחנו מבינים שאנחנו שילוב של הישרדות פיליפינים, ובית האח הגדול-קופנגאן. יושבים מתרגשים מעכלים את מאורעות ה-24 שעות האחרונות. מהמתנה לטיסה שיוצאת עוד שלושה ימים, דרך סגירת הגבולות, הנסיעה לשדה התעופה וכל טלטלות היום. מבינים שהחברים הרגישו איתנו את היום, ישבו מודאגים ומרוטי עצבים ומקווים לשלומנו.

למחרת התעוררנו לבוקר כחול ראינו אותו מהחלון בחדר שינה. אמנם כחול אחר מהפיליפינים, יותר ירקרק, אבל גם יפה 😊. נפגשנו כולנו בהרכב מלא כל המשפחות בים. השארנו את הילדים עם החברים והלכנו לחפש דירות. חברה עשתה עבורנו תחקיר מקדים והציגה רשימת אפשרויות שידועות לה. משכירים אופנוע, מתחילים בהמלצה הראשונה בובי ביץ' . הולכים לאיבוד בדרך (בדיוק אותה טעות שעשינו שחיפשנו את המלון), פניה במקום הלא נכון בהצטלבות ביער. ומחפשים את הבעל בית, מסתבר שהוא יצא ויחזור עוד 3 ימים, גם אם יש ביקתה פנויה אז לא ידוע עליה. בחור נחמד סיפר על בית של חברים שעזבו הבוקר, לא רחוק, וגם ידוע לו שיש בשכונת וילה אל צ'אופאו שלא הצלחתי למצוא במפה אבל הוא הסביר איך להגיע. ויש גם פוסט שחברה שלו פרסמה הבוקר ששווה לנו לבדוק. על פניו 3 אפשרויות. שמסתבר שכולן אותה אפשרות. תוך דקותיים כבר הינו בקשר עם הישראלית שמשכירה את הבית שמסתבר שזה הבית של החברים שלו שעזבו הבוקר וזה הבית בצ'אופאו וילה. למחרת כבר נכנסנו לבית. עם חצר חמודה וריהוט שלפי ההגדרה של יהלי יושב בין קלאסי (בגלל הקיר הירוק והמטבח בצבע עץ) למודרני (כי הספות מודרניות והמטבח מודרני). אורי חושב שזה בית חלומותיו כי יש בו שייקר תעשייתי.

מכירים שהולכים לים ומגיע גל גדול וצריך לצלול מתחתיו? אז כזה. אנחנו עכשיו מורידים את הראש עד שהגלים הגדולים יעברו ומקווים כמו כולם שיישאר לנו מספיק אויר גם לצאת מהגל.

תכלס, אנחנו מעבירים את הבאסה בסבבה, עושים ג'ין טוניק ולימונדה (קצת מריר, אבל עושה את העבודה), מהלימונים שנזרקים על כולם מהשמיים. מתגעגעים למשפחה ומודאגים מהמצב בעולם. שדיברתי עם חברה היא אמרה שכולם משתגעים מהבידוד ומלהיות כל המשפחה יחד. אותנו זה פחות מלחיץ כי אנחנו מתרגלים את המצב הזה כבר חודשים ארוכים. להיות רק המשפחה ימים שלמים ולפעמים חודשים זה מצב שרגיל לנו, שכבר למדנו ביחד איך לעבור את זה. שכל העולם מצטמצם ומפסיק עם צריכת יתר אז אנחנו כבר חודשים במצב הזה. מהפינוי של הבית ואריזתו, ואז לעבור לחיות על מוצ'ילות וגם מהן כל הזמן לשחרר. לא קונים מותרות ובטח לא פלסטיקים או כל דבר שצריך לסחוב על הגב. חושבים על התקציב, כל יום. חיים רק ממה שיש ולא ממה שאין. עושים הום סקולינג  (פוסט נפרד) , מתמודדים עם הקשיים של הילדים. שלנו. נותנים אויר למי שצריך. משחררים\אוחזים חזק\ מרגישים\מתרגשים\ מאמינים בעצמנו ובביחד שלנו\ צוחקים\כועסים\ בוכים \שמחים\מבשלים המון\ממציאים מאכלים\כל מנה מזכירה תקופה\ אותו דבר רק כי זה סושי\.
חיים את הרגע, אנחנו לא יודעים מה יהיה או איפה נהיה ברגע הבא.

יש כניסה מוגבלת לקופנגאן, כל מי שנכנס נרשם ונבדק כל יום אחרי זה, הטיסות בעולם נעצרו, יש בעולם יותר ממיליון נדבקים שמתגלים בעשרות אלפים מידי יום. 

העולם בעוצר. הסגרים והעוצרים הם כבר נחלת כולם. רק כאן עדיין אין כמעט כלום, רק המסעדות פתוחות רק ל-Take away, בארים, מסאג'ים, חוגי יוגה וכו' סגורים. אבל אין הגבלות תנועה , רק איסור התקהלות, ואת הים אי אפשר לסגור, בינתיים.

הלוואי שכולנו נהיה בריאים. שלכולם יישאר אויר לעבור את הגל, ויחד נעבור את הקיץ בשלום (יומני דנית) וניפגש אחרי החגים. אה, והיום (מסתבר ככה) אנחנו כבר 3 שבועות בקופנגן.

ואם הגעתם עד כאן אתם כנראה ממש אוהבים אותנו, קבלו את הסירטון סיכום של הפיליפינים: