שיחררנו את הבית.
יותר נכון הלוונו אותו לתקופה מסוימת.
אנחנו בחודש אחד משחררים דברים שעבדנו, טיפחנו, ואגרנו שנים. מקומות שהם חלק מנוף חיינו, מהחוויות והזיכרונות.
הניקוי, השיחרור, המסירה, ההעברה,והריקון, עושים ממש טוב, תכלס רק בשביל זה שווה לעבור דירה פעם בכמה שנים. בשביל להבין כמה אנחנו נאחזים בדברים. "שיהיה, שלא יחסר, אולי נצטרך בהמשך". אני מגיעה ממשפחת אגרנים רצינית. זה לכל אורך עץ השורשים לאורך ולרוחב משני הצדדים. נוסטלגיה, סנטימנטים, "אולי מישהו יצטרך", "אולי יחזור לאופנה", "לא חבל?", "אפשר לתקן וזה כמו חדש" ועוד כל מיני תירוצים שמאוד מקובלים ואפילו נחשבים מאוד אצלנו במשפחה.
מצאתי את האריזה ממש משחררת, הכנסת דברים לארגזים שיחררה אותי מקונספציות ובעיקר הוציאה אותי מחוץ לקופסא. יש מקום מאוד מוגבל ובו צריך להכניס את הדברים שהכי חשובים כרגע בחיים. בדגש על כרגע, (כמובן שגם לנוסטלגיה סנטימנטים יש מקום. אבל מוגבל:-))
הזיכוך שבאריזה שגורם לך לחשוב על מה חשוב באמת, מה לעכשיו ומה לאחכ ומה למסירה (שלא נדבר על כמויות הדברים שפגשו את הפח). השיחרור.
ואז גם את הקשקאי, המכונית המשפחתית האהובה שלנו, מכרנו. ברגע שהמפתחות עברו ידיים הבנתי שהיא היתה חלק מהמשפחה, היא קפסולה של זכרונות, של תקופה, של רגעי משפחה, של משחקי כן, לא שחור לבן מצחיקים, ושל שיחות מהדרך. נזכרתי ברכבים הקודמים איך כל אחד מהם הכיל וייצג זכרונות ותקופות שונות בחיינו כזוג, וכמשפחה. היתה אחלה דרך.
משפחת ברנשטיין מירון היקרה,
השבמחקשכל מה שחלמתם יתגשם ומעבר לכך, צאו בשלום וחיזרו בשלום
משפחת זלס♥️